Cover Photo: Lior Nordman
    פרק א - בדרך אל הלידה מחדש - או כיצד מגדירים פרוגרמה לחלל?
    פרק א - בדרך אל הלידה מחדש - או כיצד מגדירים פרוגרמה לחלל?
    אני שמחה לספר לכם על פרוייקט קטן אך מרתק בעיני שמתרחש בימים אלו ממש. פרוייקט זה תוכנן ע"י סטודיו TAPOOLY בשיתוף עם אדריכל גיא אורצקי. זו הצצה ראשונה אל הסיפור על לידה מחדש והשתחררות מן העול הכבד, שהעמיס על חייהם של אנשים מאוד נחמדים ונעימים. מה זה אומר בדיוק? הנה כמה פרטים מקדימים:
    איך בין אין ברלינר
    אני נמצא עכשיו בברלין לרגל IFA, תערוכת האלקטרוניקה הצרכנית הגדולה באירופה. צפויה כתבה גדולה וממצה בקרוב בידיעות אחרונות ובוויינט. רוב התצוגה מוקדשת לצגי פלאסמה ו-LCD, תחום שבאופן אישי די משעמם אותי (אבולוציה ברמת הפיקסלים), אבל יש גם דברים נחמדים אחרים. למשל: גמני רוצה חולצה פוטונית. התשובה שקיבלתי מפיליפס, אגב, מופיעה על החולצה >
    הידד: אפשר לשמור את שידורי הטלוויזיה בקופסה
    Optacord 700, מקליט וידאו מוקדם מהשנים 1971-1972, מתוך תערוכת IFA. מי שהחזיק במכשיר כזה בארץ באותן שנים יכול היה להקליט את חיים יבין ולצפות שוב, ושוב, ושוב. אם חושבים על זה, התיאור הזה עדיין מדויק לחלוטין לגבי הערוץ הראשון. >
    תודה למברכים
    לפעמים הקצב בו החדשות רצות ברשת מאוד משעשע. את התגובה הראשונה קיבלתי כבר אחרי 15 דקות, בגלל טרקבק שהופיע אצל דבורית (למען האמת, שכחתי את הפיצ'ר הזה), וכל זאת, בלי אינדוקס בגוגל. אני יודע כמה מהר בלוג הופך מהנאה למחויבות, ולי יש כבר מספיק מחויבויות. לא רוצה להתחייב לעצמי על קצב עדכונים. תודה גם על ההערות. ניסיתי להגיד את הרסס דרך Feedburner אבל קיבלתי הודעה שהכתובת שהגדרתי לפיד כבר תפוסה. למישהו יש רעיון? סרגל הצד שעולה על התמונה זה באג, לא פיצ'ר, כמובן. אנסה לפתור את הבעיות. אי אפשר גם לשלב אנגלית ועברית במילה אחת עם מקף - זו בעיה בעיצוב או בוורדפרס? אשמח לעצות - אני חדש בשכונה הזו. ושוב, העיצוב לא שלי - לא רוצה לקחת קרדיט על עבודה של אחרים. מאוד מהר הגיע אלי הטרול הראשון, גיל, ששלח אותי לנקות שירותים ובישר לי שאני אפס מאופס. הוא לא יודע שאני אוכל כמה כמותו לארוחות בוקר, ולא לתפארת המליצה. בימים הראשונים של ווינט התהפכה לי הבטן כשקראתי תגובות. היו כאלה שבגללן הסתובבתי עם מצב רוח נאחס במשך יום או יומיים. כל מי שהתנסה קצת בכתיבה ברשת יודע כמה רעל יכול להשתחרר בחסות האנונימיות. אם חשבתם שחלק מהתגובות בוויינט מגעילות, חכו שתקראו מה לא מתפרסם. ראיתי עיתונאים קשוחים ומנוסים שסירבו להמשיך לכתוב לאינטרנט רק בגלל החשש מהתגובות. פעם קראתי אצל אינדיגו שהשיטה שלה להתמודד עם הפחד הייתה לשלוח לעצמה תגובה ראשונה - הכי ארסית שאפשר, כך שאף אחד לא יוכל להתמודד עם זה. רעיון מקסים, אבל לא ניסיתי אותו. עם השנים ואלפי התגובות והמילים לומדים להתחספס. היום אני כמעט שלא קורא טוקבקים - פיתחתי שיטה לסריקת הודעות ואיתור נאצות ואני מרפרף עליהן. מה שמעניין זה שהטרולים לא מתייאשים או שאולי הם מתחלפים. האנשים האלה לא לומדים שלא נאפשר לנצל את הבמה שאנחנו מספקים להם כדי להשמיץ, בניגוד לתגובות וביקורת לגופו של עניין. היום הגישה שלי כלפי טרולים היא 'קדימה, תעשו לי את היום' (במבטא אוסטרי כבד). צריך להתמודד איתם כמו עם הטרור האיסלמי - היד שלי מאוד קלה על ה-Del. >
    ההוא שכותב באמצע
    בתוקף תפקידי כבוס הקשוח והכל יכול של ערוץ המחשבים ב ynet, פונים אלי כל מיני אנשים, לא כולם מאופסים על עצמם. פעם קיבלתי קורות חיים של אחד, שהעיד על עצמו שהוא מבין די טוב במחשבים, ויכול לספק לנו "סקופים מיוחדים וכתבות על וירוסים וכאלה", כלשונו.
    תבניות Wordpress בעברית
    חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי דף עדכני שמרכז את כל תבניות Wordpress שגוירו עד היום. אז הכנתי דף כזה, עד שתקום גלריית Themes רצינית. אשמח לקבל עדכונים על תבניות חדשות בעברית או הערות כלליות. אני יודע שהדף לא נראה מיליון דולר אבל זה מה שיש בינתיים. >
    הזונות של Second Life
    העולם המקוון של Second Life, הצובר תאוצה בשנה האחרונה, הוא גם כלכלה ומקור להכנסות, ממש כמו eBay. על פי הדף הראשי של SL, יותר מ-330 אלף דולרים בוזבזו בעולם המשחק ביממה האחרונה, באמצעות SL-Exchange, המאפשר להמיר בין הלינדן, המטבע הווירטואלי של המשחק לדולרים. כתבה מעניינת בנענע מספרת על מאיה, שהתפטרה מעבודתה כגרפיקאית כדי לעבוד במשרה מלאה כמעצבת תלבושות ב-SL. למרות שהסקס הוא לא העיקר ב-SL, כמו ב-Red Light Center, הלא מוצלח במיוחד, יש בו המון מחפשי סקס (וירטואלי), וכללי השוק לא מאכזבים - היכן שיש ביקוש, יש גם היצע. מעניין עד כמה דומה sl-escorts לאתרים של סוכנויות ליווי. כל מי שנקלע לאתרים כאלה מכיר את הפורמט הזהה בכולם - גלריה עצובה של נשים עם שמות כמו "אנה", "מיה" ו"נטשה" ולהן פס שחור במקום עיניים. אולי זה רק אני, אבל לתחושתי תמונות כאלה יגרמו גם לצרכני סקס נלהבים להרהר בתמונה המסורתית שמציגה כמה נשים לבנות וחשופות מדי, מצטופפות יחד על ספה לפוטו-אופ של המשטרה, רגע לפני הגירוש. אז ב-SL escorts הזונות הן דמויות וירטואליות ולא אמיתיות, אבל העקרון דומה: אפשר לעיין בתמונות, לקרוא במה הבנות והבנים מתמחים, להגיב בסקירה משלכם על הביצועים שלהם - אם התנסתם בהם. המחירים: בין 300 ל-2000 לינדן לשעה. הזונות המצליחות יכולות להרוויח כ-10,000 לינדן (כ-30 דולרים בשבוע), סכום שבוודאי רק ילך ויגדל. בשירותי זנות וירטואליים אין מגע פיזי וההזדמנויות בלתי מוגבלות. לא משנה איך אתם נראים או מה גילכם - תוכלו להצטרף לחגיגה. או כפי שמנסחת את זה כנאה סנצ'ו: "SL מאפשר לי לחזור להיות בת 20 בעולם ללא בושה, עוני או חולי ולהפוך לזונה אמיתית". עושר האפשרויות הזה והפיתוי הכלכלי יבטיח גידול עצום במספר האנשים שימכרו את גופם ברשת. אבל האם בכלל מדובר ב"מכירת הגוף"? אולי "מכירת הגוף הווירטואלי", ולפיכך זו זנות ללא ניצול וללא מנצלים, למעשה, פורנוגרפיה. פמיניסיטיות כמו דבורקין בוודאי היו אומרות שאין דבר כזה - הנטייה לשעבוד הגברי והכניעה הנשית מוטמעים ב-DNA של מערכת היחסים המורכבת בין המינים ובשפה. כמה שנים יעברו עד שבקונגרס תעלה הצעת חוק האוסרת על שידול לזנות וירטואלית? >
    תנו לחיל האוויר להפציץ את האינטרנט!
    "ביום הראשון של מלחמת ששת־הימים", אמר, "נפלו בקרבות 180 חיילים. אילו היו מדווחים על נפילתם כפי שמדווחים עכשיו, בשידורים חיים בטלוויזיה, באינטרנט, הרחוב היה אומר מספיק, די, הממשלה לא היתה עומדת בלחץ והמלחמה היתה מסתיימת באותו יום". מה אתה מציע, תהיתי, שחיל האוויר יפציץ את האינטרנט? הוא שלח בי מבט עצוב. "לא", אמר לאטו. "אני לא מציע להפציץ את האינטרנט. אני רק אומר, שבעידן האינטרנט אי־אפשר לנצח מלחמות". נחום ברנע, העין השביעית לא במקרה הגנרלים הדגולים מבלבלים בין האינטרנט לחיזבאללה: אפילו כתישה מסיבית לא תנטרל את האיום שלהם, ואף אחד לא מוצא את המנהלים שלהם. ואני אומר: תנו לצה"ל לנצח - על חיל האוויר להפציץ את האינטרנט! אני בטוח שבטוקבקים יתמכו. >
    כל השקרים כולם: מאגדת סוכריות הפז של eBay ועד הבלוף של MySpace
    האינטרנט היא ארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות. חלום הגראז' ממשיך לקדוח בראשם של המונים. למרות המשבר שהיה וחלף, דוגמאות טריות כמו MySpace ו-Youtube משמרות את חלום האקזיט הרומנטי. האם נותרה בכלל תמימות בעסק הזה? לאורך השנים eBay טיפחה את המעשיה שאתר המסחר הוקם ב-1995 על ידי פייר אומידייר כדי שחברתו תוכל להחליף את מכלי סוכריות הפז שלה עם אספנים אחרים. סיפור יפה, אבל מופרך לחלוטין. אומידייר הבין שאתר המבוסס על מכירות פומביות יצליח מאוד, אך מרי לו סונג, אשת יחסי הציבור הראשונה של eBay, גילתה שהעיתונאים לא מתעניינים בסיפור האמיתי. וכך נולדה אגדת הפז. טרנט לפינסקי, סטודנט לתקשורת, מנתץ אגדה נוספת - של MySpace. האתר לא הצליח באמצעות הפצה ויראלית אלא באמצעות ספאם, פשוטו כמשמעו. מייסדת האתר היא חברה בשם eUniverse, שהחזיקה במאגר של 50 מיליון כתובות דוא"ל, ושלחה הזמנות לפחות לשלושה מיליון גולשים להצטרף ל-MySpace. מייספייס מספימים את המשתמשים שלהם בלי חשבון, ותום אנדרסון לא אחראי להצלחה הפנומנלית של האתר, רק כי חיפש דרך ליצור קשר עם גולשים שתואמים לטעמו . אנדרסון הוצב בחזית רק בגלל שחברת השיווק המנהלת את האתר ביקשה להציג לעיתונאים פנים ידידותיות יותר ולהימנע משאלות חטטניות. וזה ממשיך. לפינסקי לא גילה שום פרט שלא היה ידוע קודם לכן לא ברור למה MySpace איימה לתבוע, אולי בגלל שהיה הראשון שהציג מול פניה את המראה השלמה והלא מחמיאה. אולי אפשר להבין אותם: משתמשים רבים עדיין תמימים, החברות המובילות באינטרנט - כבר מזמן לא. מי יודע עוד כמה בלופים בנוסח הפז של אומידייר והחזון של אנדרסון מחכים לגילוי. >
    משחור ללבן
    הרקע השחור שמשתמשי פיירפוקס ראו כאן בימים האחרונים הוא לא הקו העיצובי המיוחד שלי אלא משהו בקוד שהתחרבש. עכשיו הכל בסדר (אני מקווה). תודה לאחי דקר ששוב הצילה את המצב. >
    דרושים
    אם אתם שומעים-יודעים-מכירים מועמדים מתאימים, אנא הפנו אלי בדוא"ל. 1. עורך-כתב עם הבנה עמוקה באינטרנט והכשרה בתחום העיתונות. 2. סטודנט לעבודת הפקה בהיקף של שלוש שעות ביום. דרושה היכרות עם מערכות ניהול תוכן ושליטה מצוינת במחשבים. >
    הסקרים משכרים
    צמיחה בתפוצת הקוראים - כנראה ש-The Marker באמת הצליחו לעשות את הבלתי אפשרי. צפו למשלחות מכל עיתוני העולם לחזות בפלא. ועוד בעניין התבשמויות עצמיות:
    אם שותים - לא במודיעין
    בית המשפט לתביעות קטנות בתל-אביב פסק פיצויים בסך 10,000 ש"ח, לכתב שגיא קופר, שזכויות היוצרים שלו הופרו בשל פרסום כתבתו,"שערוריות בעולם היין", ללא רשותו, באתר mnews.co.il (פורטל מודיעין והאזור). במסגרת טיעוני ההגנה, טענה הנתבעת כי לתובע לא נגרם כל נזק, הואיל ו"תושבי מודיעין אינם ידועים כשתייני יין מובהקים". טיעון משעשע, אבל מבלי משים קלעו עצמם עורכי האתר לסתירה לוגית מסוימת - אם אנשי מודיעין מתנזרים מאלכוהול, למה שיתעניינו בכתבות על אלכוהול? סקרנות אינטלקטואלית?עו"ד ש', תתחיל לחפש כתבות שלי בגוגל, נראה לי שעלינו על משהו. (מקור: הבלוג המשפטי של עו"ד רביה). >
    ספיח בעניין סקר TIM
    תנועת הלוחות הטקטוניים שתיצור את שוק העתידי אינטרנט-טלוויזיה-טלפון עדיין בעיצומה. שיתופי הפעולה החדשים והמיזוגים יבטיחו שגם כאן יהיה סוף סוף מעניין והקפאון שנכפה על השוק ייעלם. מסיבות מובנות לא אוכל לפרוש כאן את התמונה המלאה כפי שאני רואה אותה, אבל ארשה לעצמי שאלת מפתח אחת: מה קורה ל-MSN? סקר TIM רחוק מלהיות מדויק אך לעתים יכול להצביע על מגמה. הסקרים האחרונים מצביעים על מגמת ירידה בולטת ועקבית ל-MSN. מ-37 אחוז חשיפה בדצמבר, 2005, ל-31 אחוז היום. סקרים מדויקים יותר מציבים את האתר במקום השלישי בישראל, עם כ-400-450 אלף גולשים יחודיים ביום. אין אתר בישראל עם פוטנציאל כל כך מבוזבז כמו MSN, בהתחשב בעובדה שמאחוריו ניצבת חברת התוכנה הגדולה בעולם. לי לא ברור מה היתרון היחסי של האתר על המתחרים - אם בחדשות, בווידאו, בהשוואת מחירים ובתחומים אחרים. אפילו בתחום הדוא"ל ברשת, הוטמייל ישראל נרדם בשמירה ואיבד את ההובלה לאחרים מזמן. סביר להניח שחלק גדול מהרייטינג של האתר נובע בכלל מתוכנת MSN מסנג'ר, אשר רוב המשתמשים בה כלל לא טורחים להיכנס לאתר. (האחרים, מן הסתם, לא יודעים לשנות את הגדרת ההומפייג' באקספלורר). הנוכחות של מיקרוסופט בישראל מסיבית וארוכת שנים פי עשרות מונים ביחס למשרדון שמנהלת גוגל בישראל, ובכל זאת הצליחה הראשונה בשלומיאליות מופלאה לאבד את ההובלה באינטרנט בארץ לאחרונה. אם מוסיפים לכך את פיטורי העורכים בחודש מאי מאחר והאתר לא עמד ביעדיו, והעזיבה האחרונה של העורך, נעם רשף, ברור שמשהו רע מאוד עובר על האתר. מערכת הווידאו בלוג שהושקה לאחרונה, בשיתוף פעולה עם ערוץ 2, נראית כמו קריקטורה של אתרי Web 2.0. אז נכון, גיור 20+ שירותי Live ומנוע החיפוש החדש צפויים לספק לאתר תנופה אבל כדי ש-MSN יוכל להתמודד עם גוגל, עליו, פחות או יותר, לפרק את האתר הנוכחי ולבנות חדש. האם הזיווג ארוך השנים בין מיקרוסופט לאינטרנט זהב (בעלת השליטה) נכשל? או שהשתיים עוד יפתיעו? כרגע המאזניים נוטים לאפשרות הראשונה. >
    יותר מדי מידע, פחות מדי זמן
    צרכני מידע כבדים, כמוני, נתקלים בתופעה שאפשר לכנותה "הרעלת אינפורמציה": מאות הודעות נערמות בכמה חשבונות בתיבות הדוא"ל הנכנס, עשרות פידים ב-RSS, משימות שצריך לעקוב אחרי ביצוען. חוסר ניהול נכון של המידע הזה מוביל לא פעם לפסיחה על מידע חשוב. יודע כל מי ששלח לעצמו אימייל תזכורת לביצוע וגילה אותו קבור במפולת של הודעות נכנסות לאחר כמה שבועות. ניהול ידע נכון, לכן, הופך קריטי יותר ויותר עם הזמן. כמו באתרי אינטרנט, מידע שלא מוצף למעלה ונראה לעין פשוט אינו קיים. בשבועות האחרונים חיפשתי פתרון מושלם (אוקי, כמעט מושלם) למצוקת האינפומניה שלי. ישום החלומות אמור לכלול את כל הפידים ב-RSS במתכונת של מבזק (טיקר) שרץ על המסך, הודעות אימייל מכל חשבונות הדוא"ל, יכולת פשוטה להעתיק טקסט מאתרי אינטרנט (clippings) לצורך עיון בשלב מאוחר יותר, תזכורות ומשימות. אני לא משתגע על רוב קוראי ה-RSS המקוונים (הלא מקוונים כמו ה-Live Bookmarks של פיירפוקס לא מסתנכרנים כשמשתמשים במחשבים שונים, כך שבכל פעם צריך לעדכן את קובץ ה-OPML) ואתרים בהתאמה אישית כמו Netvibes כי הם גוזלי זמן ומחייבים את המשתמש לצפות בהם בפורמט של אתר שלם. הנטיה הטבעית שלי היא להשתמש בהרחבות של פיירפוקס, אך כדי לענות על כל הצרכים שציינתי יש צורך בכמה הרחבות שונות במקביל, שחלקן לא תואמות לגירסה 2.0. בלית ברירה חיפשתי ישום חיצוני נוסף שישב בסרגל המערכת. Yahoo! Widgets (לשעבר Konfabulator) נראה מצוין, אבל אפשרויות הניווט בגלריית ה-Widgets דלות ביותר. אי אפשר, למשל, לסדר את הווידיג'טים על פי הדירוג שנתנו להם הגולשים או לפי מספר ההורדות. אני גם נרתע מהנטייה המגונה של יאהו להתקין את סרגל הכלים שלה במחשב מבלי לשאול. סרגל הצד של Google Desktop 4 כבר נראה הרבה יותר טוב. הוא מקבץ בחלון אחד חדשות מ-RSS, גלריית תמונות מתחלפות מהמחשב (פחות שימושי), הודעות נכנסות מ-Gmail, פנקס רשימות, דברים לעשות, אנשי הקשר המחוברים מ-Google Talk ועוד לא מעט תכונות. האכזבה העיקרית שלי מ-GD4 נגעה לחוסר אפשרות לייבא רשימת פידים ב-RSS כקובץ OPML. מי לעזאזל משחרר תוכנה ללא תכונה בסיסית כזו? המחשבה על הזנה ידנית של 30 פידים די הוציאה לי את הרוח מהמפרשים. מלבד זאת, גלריית התוספים החיצוניים של התוכנה דלה למדי. אם תרצו, למשל, לצרף לסרגל הצד את רשימת אנשי הקשר שלכם מ-ICQ - אי אפשר. התחנה הבאה הייתה Desktop Sidebar בעלת המראה הוויסטאי. התוכנה מיישמת כבר עכשיו את ה-Sidebar והגאדג'טים (הכינוי של מיקרוסופט לווידיג'טים) של ויסטה (שהועתקו מה-Dashboard של Mac OS). בסרגל הצד אפשר לצרף מודולים כמו עדכוני RSS המתחלפים כל כמה שניות, פנקס רשימות (פחות נוח מזה של גוגל), הודעות נכנסות מ-Gmail, רשימת אנשי הקשר המחוברים מ-ICQ, שדה לחיפוש קבצים במחשב באמצעות Copernic Desktop Search, רשימת התזכורות והמשימות והודעות המייל המדוגלות מתוך אאוטלוק. יש עוד עשרות תוספים חיצוניים שאפשר לצרף. למרות שאני לא בטוח ש-DS תשרוד את Vista, בינתיים זו החלופה הטובה ביותר, עד שיוכיחו לי אחרת. DS לא מושלמת, כמובן. חלק מהתוספים מבוגגים ולי באופן אישי חסרה האפשרות לנהל את התוכנה באמצעות שירות און ליין מכל מחשב. מימין לשמאל: Desktop Sidebar ו-Google Desktop >
    הכנס כותרת כאן
    ניסוח כותרות ברשת היא אומנות נבדלת לחלוטין מכותרות בעיתוני דפוס. בעיתון יש יותר מקום לכותרות מרומזות. למשל, "מי המפורסם שעומד לחזור בתשובה? עמוד 12 במוסף". הקורא כבר קנה את העיתון וכל מה שנשאר זה לפתות אותו לקרוא. כשמדובר בהומפייג' של אתר אינטנרט התמונה שונה לחלוטין. לגולש אין זמן למשחקי חידות. הוא תאב אינפורמציה ואם לא תתן לו "בשר" הוא לא יקליק ויעבור הלאה לאחר כמה שניות. לכן, כותרת כמו "לא נהסס להגיב גם בעזה" פחות מושכת להקלקה מ"צה"ל: דין עזה כדין לבנון" וזו פחות טובה מ"צה"ל: נכה בעזה כמו בלבנון". עקרון זה נכון רק לגבי כותרות בדפים ראשיים - ברגע שהגולש הקליק הוא "קהל שבוי" וניסוח הכותרת בדף הידיעה פחות רלוונטי. דוגמה מצוינת לכותרת שהיא מתכון בדוק למספר קליקים נמוך מתנוססת עכשיו בדף הראשי של "וואלה": "המחשבה לא פוטרת מהחובה לפעול", ראיון עם הרב אריק אשרמן, מנהל "רבנים למען זכויות אדם". הראיון בעייתי כשלעצמו, אך כותרת מושכת יותר תהיה "עלינו כישראלים לכפר על חטאינו במעשים". >
    עוד טכנולוגיה עתיקה אחת ודי
    יום ההולדת שלי היה אמנם בחודש שעבר, אבל לא אתנגד לקבל במתנה פטיפון חדש ולבנבן של Marantz, רק לאיפה דוחפים את ה-MP3? מתוך IFA טוב, אולי רק עוד תמונה אחת או שתיים. >
    לחצו כאן לסוף שמח
    מעט מאוד סרטים שראיתי בשנים האחרונות הסתיימו לשביעות רצוני: "מועדון קרב", "ממנטו" ו"היסטוריה של אלימות" הנהדר של דיוויד קרוננברג אם למנות כמה שאני זוכר. בשאר הסרטים, גם במוצלחים שבהם, התגנבה לעתים תחושה של פקשוש ומחשבה שאני, במאי מצליח בייקום מקביל, הייתי יכול לביים את זה הרבה יותר טוב. פנטזיה בצד. הניו יורק טיימס מדווח על כותר DVD חדש בשם The Onyx Project, "ניסוי בעלילה לא ליניארית לעידן הדיגיטלי". הסרט מגולל את סיפורו של איש הכוחות המיוחדים של ארה"ב, רוברט הנדרסון (דיוויד סטרטהיין מ"לילה טוב ובהצלחה"), אשר נשלח למשימה באפגניסטן, שמסתבכת, כמובן. הצופים יכולים להקליק על קישורים שיקבעו את התפתחות העלילה בכל סצינה. במהלך הפקת הסרט צולמו 400 סצינות באורך כולל של חמש שעות. בכוונת היוצרים לעודד השתתפות פעילה של הצופים בתהליך הצפייה, כך שכל אחד ואחד יצפה בסרט שונה במקצת. לי זה הזכיר סדרת ספרים די נחותה שקראתי בשנות העשרה שלי, בשנות ה-80' האבודות. בספרים אלה אפשר היה לבחור בסוף כל פרק את ההמשך הרצוי באמצעות מעבר לעמוד מסוים. "עלילה לא ליניארית" אולי מלהיבה את הדמיון אך עלולה להתגלות כתרגיל קולנועי די מנג'ס. מה גם שאין כאן חופש בחירה אמיתי.
    נפגשתי עם המהרישי היום
    המהרישי אמר שסלי מרידור מאמין בו באדיקות וגילה לי שהוא הוא האחראי על האינטרנט. בקרוב כל האמת תצא לאור. הוא גם לחש באוזני שאם לא אעדכן את הבלוג הזה לעתים יותר תכופות יישארו לי שני קוראים, אחת מהן ילדה בת שנתיים וחצי. אז קאט דה בולשיט. הנה, משחק קטן עם Google Gadgets האוניברסלים. נחמד, לא? למרות כל ניסיונותי, לא הצלחתי למתוח את המשחק לכל הגובה. אם מישהו פספס, קישור לטור שלי על סלט האינטרנט שמכינים לנו. שמתי לב שרוב הטוקבקיסטים לא מסכימים איתי, אבל לך תבנה מדינה עם טוקבקיסטים. >
    עוד גוגל גאדג'טים
    תרעננו את הדף לציטטה חדשה. וזו שטות ממכרת: אני מחכה למשחק כזה שיאפשר לצרף את השפם של עמיר פרץ לראש של דליה איציק. >
    שרונה שוב שוברת לבבות
    "מיי שרונה" של הקנאק (1979) הוא מסוג השירים שכולם אוהבים, מאותו חומר גלם של "קום און איילין" של Dexys Midnight Runners, שיצא שלוש שנים מאוחר יותר, רק ללא העליצות המתפרצת בפזמון שגורמת אפילו לטיפוסים איסלנדים כמוני לרצות לרקוד (רק לרצות, יש גבול לכל דבר). הריף של שיר הפאואר פופ הזה נכתב ב-1979 על ידי גיטריסט הלהקה, ברטון אבר (באנגלית זה נקרא טוב יותר, תאמינו לי), והתאים בצורה מושלמת ללב השבור של הסולן דאג פיגר, לאחר ופגש והתאהב נואשות בנערה ושמה שרונה, בת 17 באותה תקופה (אין כמו רומנטיקת נעורים). אותה שרונה הלפרין, אגב, היא סוכנת נדל"ן בלוס אנג'לס (החלום ושברו?). זה עוד לא הכל. הלפרין פתחה אתר נדל"ן בכתובת mysharona.com ונעימת הפתיחה שלו היא (כן, ניחשתם נכון. והיא דווקא נראית די מדליק). כל ההקדמה הטרחנית הזו מיועדת רק לספר שהקנאק תבעו בחודש שעבר כמה חברות אינטרנט, בהן יאהו!, אמזון ואפל, בגלל שמכרו בחנויות המוזיקה המקוונות שלהן עותקים של השיר הנפלא It's Tricky, שיצא ב-1986, של להקת הראפ המשפיעה Run DMC. אותו שיר כולל סימפול בלתי מורשה של "מיי שרונה". בתלונה בת 48 עמודים טוענים פיגר ואבר ש-RUN DMC הפיצה באופן בלתי מורשה את השיר עם הסימפול שלה. עכשיו, לא ברור למה הם חיכו 20 שנה כדי לתבוע, והרי It's Tricky לא היה בדיוק שיר אלמוני עד כה (להיט ענק בתקופתו, ליתר דיוק), ועובדה זו די שומטת את השטיח מתחת לרגליהם החמדניות. תביעה על בסיס דומה הגיש נגן הג'ז ג'יימס ניוטון נגד הביסטי בויז, לאחר שלטענתו הלהקה שילמה לחברת התקליטים עבור הזכויות להשתמש בקטע חליל בן שש שניות בשיר Pass The Mic באלבום המופלא Check Your Head, אך לא שילמה לו על הזכויות באופן אישי. בית המשפט העליון בארצות הברית דחה את התביעה. ה-Verve נאלצו לשלם לרולינג סטונס את כל התמלוגים שקיבלו עבור השיר Bitter Sweet Symphony. הקטלוג של הסטונס נשמר בקפדנות ולהקת "קארטר מכונת הסקס הבלתי ניתנת לעצירה" (בעברית זה נשמע יותר טוב) נקלעה לצרות משפטיות רק בגלל שציטטה מהשיר Ruby Tuesday. פסיקה של בית משפט בארה"ב מ-1995 קבעה שאפילו קטע מוזיקלי בן שלושה תווים נחשב מפר זכויות יוצרים. יש עוד דוגמאות רבות אבל המצב החוקי האנומלי מספיק ברור. למה אנומלי? כי כל תרבות ההיפ הופ מבוססת על "העתקה והדבקה", על רפיטטיביות ועל הוצאת תכנים מהקשרם והדבקתם מחדש במקום אחר, כדי לספק להם משמעות חדשה. סימפול אינו גניבה או עבודה של עצלנים. איפה היה Stan של אמינם בלי הסימפול של דידו, ולא היה נוצר ה-The Grey Album של די ג'יי דיינג'ר מאוס משילוב של האלבום הלבן של הביטלס והאלבום השחור של Jay-Z. בתקופה מסומפלת, משובטת, מפורקת ומורכבת מחדש, כל מי שיתעקש להיצמד למציאות הישנה סופו להפסיד, אבל עוד לא הגענו לשם. על משקל שיר אחר של הביסטי בויז, עליך להילחם על זכותך לסמפל. >
    למה גוגל צריכה צינור גדול
    יובל דרור תמר מדווחת על דן פרידמן שמדווח ב-ynet על הוול סטריט ג'ורנל, המתבסס חלקית על מייקל ארינגטון מטק קראנץ', המדווח על מגעים מתקדמים בין גוגל ליוטיוב. דרושה רגישות של קרנף כדי לפספס את ביקורת התקשורת המושחזת והפרשנות המנוסחת לעילא, רק מה חבל שהיא שגויה. נטען שהסיבה היחידה שיוטיוב לא נתבע עד היום היא בגלל שהאתר שווה הרבה מאוד כסף על הנייר אך לא בפועל, ואם האתר יירכש על ידי גוגל, יתבעו את האם-אמא שלו. לא יודע לגבי האמא, אבל הסיבה היחידה לכך שיוטיוב לא נתבע עד היום היא שהאתר נענה מיד לכל בקשה להסיר תכנים מפירי חוק (הליך שנקרא בשפה המשפטית "הודעה והסרה"). הליך זו מיושם היום לגבי כל ספקי שירות המציעים פלטפורמה להעלאת תכנים על ידי גולשים. מרגע שיוטיוב נעתר לכל הבקשות, ה"קייס" המשפטי נגדו חלש. הנחה שגויה נוספת היא שברוני הוליווד תובעים בשביל כסף. טעות. הם לא זקוקים לכסף. הם תובעים כדי לסלק מתחרה מהדרך, וכך הם נהגו עם "נאפסטר", על אף שגם במקרה הזה החברה הייתה שווה הרבה כסף על הנייר וכמה גרושים בפועל. סילוק מתחרה מהזירה - מסיבה זו ישתלם לגוגל להשתלט על יוטיוב, גם אם תצטרך להיפרד מקצת הררי המזומנים שלה, כדי להפוך לספריית הווידאו העולמית מספר 1 בשוק ה-IPTV העתידי. אגב, להבדיל אלפי הבדלות, סילוק מתחרה מהדרך הייתה הסיבה לכך שתפוז ניסתה לקנות את ישראבלוג (ולהערכתי זו גם הסיבה שנדחתה, על אף שהציעה סכום גבוה יותר מנטוויז'ן). "אם היוטיובים יחליטו להתקפל ולהסיר את כל החומרים המפרים מהאתר, הפופולריות שלו תקטן, והערך שלו יצנח. אם יחליטו להיאבק, יפסידו ככל הנראה הררי דולרים, והערך שלו יצנח" טעות. כבר עכשיו, חלק גדול מהקטעים המצליחים באתר שייכים לגולשים ולא לתאגידי בידור. נכון, יש גם אחרים, אך רובם נשארים באתר בגלל הסכמה שבשתיקה של בעלי הזכויות או בהסכם עם האתר. הסכמים כאלה נחתמו עם NBC, ורנר , סינגולר וחברות גדולות נוספות. ככה לא נראה אתר שעומד בפני תביעות ענק ופשיטת רגל. כמעט כל האנליסטים טועים בהערכת השווי של יוטיוב, כפי שלא הבינו את הערך של כל רשת חברתית בעבר (כולל ICQ). זה לא הטכנולוגיה, טומטום, ברור שאם תושיב 20 מפתחים בחדר הם ימציאו לך יוטיוב חדש תוך כמה שבועות, אך הכח של האתר (מלבד הראשוניות) הוא בקהילה החזקה. >
    תנו להצעה של מרצ להתפוגג לבד
    עצומות מקוונות גורמות לי להתקף של ספקנות. אף פעם אי אפשר לדעת מי עומד מאחוריהן ואם הוא פיתח סקריפט קטן שיכול להקפיץ את מספר החותמים מ-1 ל-10,000 בכמה שניות. דיווח על עצומה חדשה לא שונה מפרסום מכירה של טוסט בצורת הפלולה של אהוד ברק ב-eBay. מדובר ב-Non News. תראו לי מקרה בו עצומה מקוונת הביאה לשינוי המצב ואז אולי ראוי לדווח על זה. לכן. את הקישור לעצומה נגד הצעת החוק של מרצ להוציא את שיתוף הקבצים מחוץ לחוק דחפתי לתיקיה של "אל תתקשרו אלי, אני אתקשר אליכם", בדיוק כמו עצומה נוספת בנושא זה מהשבועות האחרונים. ב-NRG סברו, לעומת זאת, שהנושא ראוי לדיווח ומהידיעה שלהם התברר כי מאחורי העצומה עומדים שני פעילים בנוער מר"צ ואף הצליחו להביא לזימון ישיבת סיעה מיוחדת בנושא בשבוע הבא! לי כל העניין הזה מריח קצת כמו ספין. לא אופתע אם בתום הישיבה יוכרז על משיכת הצעת החוק ובתגובות לידיעות יופיעו קריאות כמו "נוער מרצ הוכיח שיש למפלגה עתיד" (מצביע פוטנציאלי). האם העצומה הזו נועדה לספק לראשי מרצ סולם לרדת מהעץ הגבוה עליו טיפסו? יכול להיות שכן ויכול להיות שלא, אבל מבחינתי, אפשר לבעוט בסולם. שיישארו על העץ. הסיבה היא שהצעת החוק הזו חסרת סיכוי בדיוק כמו ההצעה שקיבל ב-SMS המציע הסדרתי ח"כ חסון, להציב שלט על שמשת כל מכונית בה נוהגת אישה בנוסח "זהירות, נהגת". סיכויי ההצעה אפסיים לא בגלל שמדובר בהצעת חוק פרטית של חברי כנסת מהאופוזיציה אלא משום שרק הצעת חוק אחת בענייני זכויות יוצרים צפויה לעלות להצבעה בכנסת במושב הקרוב (אם הכנסת לא תתפזר כהרגלה) - הצעת חוק זכויות יוצרים הממשלתית. >
    אתר וידאו במצב טוב מחפש קונה אמיד
    בעקבות הרכישה של YouTube, הררי המילים שנשפכו עליה (פרשנות מקוצרת, שירות לקוראים עם הרעלת מידע: לא בועה, לא גבוה מדי, ישתלם אחול מניוקי) והווידאו המתבקש של צ'אד וסטיב (תרשו לי, כן?), גם באתר Flix טוענים כי קיבלו הרבה הצעות לרכישה ומסבירים איך בדיוק אפשר לקנות אותם. יש למישהו עודף משטר של 200? סתם, סתם. מנשק טעים ומוצלח וצופה להם עתיד ורדרד. >
    כשסרגיי מתעצבן באמת
    "ופתאום סרגיי הרים את אגרטל הזכוכית המהודר עם הכיתוב 'בידידות, לארי' וסמל ה-G הבלתי נמנע והשליך אותו לכיוון הכללי של לארי. לארי התכופף באינסטינקטיביות והכריזנטמות עפו, יחד עם המים, על מיטת הקליפורניה שסרגיי נאלץ להוציא ממטוס המנהלים הזוגי". מתוך הספר "סרגיי ולארי - הסיפור האמיתי", הכולל גילויים מסעירים על ההתמכרויות של סרגיי ללגו ולארי לטופי. ביוגרף הצללים מתאר את התקף הזעם של סרגיי לאחר שהגישו לו כתבה מתורגמת ממעריב, בה נטען כי אתר גוגל וידאו הוא כשלון. וברצינות, גוגל מתייחסת ומגיבה לפרסומים עליה בכל העולם, אבל הם לא באמת סופרים אותנו, ובמילה "אותנו" אני מתכוון לכל פרסום בתקשורת הישראלית. >
    הייתכן גוגל ללא חיפוש
    בעקבות המלצה של אדר פיגו ניסיתי את הגירסה החדשה של Google Reader, ומה אומר לכם, הממשק באמת טעים ועסיסי, קורא הרסס הטוב שאני מכיר ורובם הרי לא טובים. הכל היה טוב עד שניסיתי לחפש כותרת על פי מילת מפתח ואז - הלם ואכזבה - כמו שכתוב בעיתונים. אין חיפוש! זה השירות הראשון של גוגל הזכור לי ללא חיפוש. האם גוגל שכחה את המקורות והפכה סופית למיקרוסופט החדשה? >
    אוהב מתנות טיפשיות - יחיה
    כולם חוטאים פה ושם במתן מתנות טיפשיות ומיותרות לאנשים בלי להקדיש מחשבה. איזה מחזיק סבונים מעופש במשקל 10 ק"ג שנקנה במלכודת תיירים או ספר של רם אורן, רחמנא לצלן. אבל יש גם יוצאים מן הכלל. אם אקבל מודל מיניאטורי של שיכון ישראלי מצוי או של כלבו שלום, זו תהיה המתנה המיותרת הכי מקסימה. את המזכרות יצרו יהונתן הופ ושרה אוסלנדר. "מזכרות מתעדות לרוב סמלים תרבותיים בעלי חשיבות לאומית", הם כותבים, "אך סדרה זו מאפשרת לנו להנציח את הסתמי והיומיומי". אפרופו סתמי, אני מחכה למודלים של קניון עזריאלי, כיכר אתרים ומפלצת הבטון על חוף הים במבואות הדרומיים של חיפה. >
    הקלטת הלוהטת של דיסני
    תאגיד וולט דיסני הודיע ביום חמישי שנקט "בצעדים הולמים" נגד עובדים בפארק השעשועים בפריז, שנתפסו מדמים יחסי מין בקטע וידאו שהופץ ברשת. בווידאו המגורען, שצולם כנראה במצלמה נסתרת בחדר הלבשה במתחם דיסנילנד בפריז, נראות הדמות המוכרות והאהובות, מיקי מאוס, מיני מאוס, גופי, פלוטו ואחרות, עושות תנועות של יחסי מין. מיני מאוס נאבקת להשתחרר בעוד גופי ואיש שלג ענק אוחזים בה מאחור. בשלב מאוחר יותר מיקי מאוס מדמה סקס עם איש השלג וגופי עושה את זה עם צ'יפ ודייל הסנאים. "ההתנהגות הנראית בווידאו לא מקובלת ולא נסלחת", נמסר בהצהרה של דיסני. הלב יוצא אל התאגיד החביב הזה והנטייה הראשונית היא להורות לפוחזים להסיר ידיהם המטונפות ממחוזות התום של ילדותנו. אבל אם חושבים על זה, מה הקטע של צ'יפ ודייל? ומיני מאוס, אין לה מניירות של שרלילית עם כל הצחקוקים המזויפים האלה? אולי הם לא היו כל כך תמימים מלכתחילה. >
    חיות קטנות של רייטינג
    מחקרים על התמכרות לאינטרנט מגוחכים בעיני. אי אפשר להיות מכור לאינטרנט כמו שאין אנשים המכורים לחיים. התמכרות לפעילויות ברשת – כמו פורנו, משחקים או פורום המעריצים של ירון דקל – זה כבר סיפור אחר.
    מפת מבקרי הבלוג
    בעקבות הקטע הזה עלה לי רעיון לניסוי קטן בקהילתיות 2.0. הכנתי את המאשאפ הבא בכמה צעדים מאוד פשוטים. כל מבקר בבלוג מוזמן להקליק על המפה ולהוסיף את מיקומו וכל הערה רלוונטית אחרת. במקרה הכי גרוע, רק אני אהיה על המפה כמו טמבל. הנחיות: אפשר לגרור את הסמן כדי להזיז את המפה. כדי להוסיף את מיקומכם צריך להקליק עליה וללחוץ על האפשרות Edit Map. לאחר מכן יש להירשם לאתר ולבסוף לבחור באפשרות Add a waypont ולהקליק על המפה במקום המתאים. אין חובה להזדהות בשם מלא, כמובן. >
    האם ערוץ 10 ינענע את נענע?
    ב"גלובס" יודעים לספר (הלוגו הנצחי "פרסום ראשון", שמופיע גם כשמדובר בפרסום שני, שלישי ועשירי הוחלף ב"גלובס לפני כולם") כי בשבועות הקרובים צפוי להיחתם ההסכם בין ערוץ 10 לבין נטוויז'ן, על רכישת 49% מנענע. על פי ההסכם, שמתבשל זמן רב, ערוץ 10 ירכוש כ-49% ממניות נענע תמורת כ-11.3 מיליון דולר - רק רבע מהסכום הזה במזומן והשאר בזמן פרסום, חסויות ותכנים. עם 250-350 אלף גולשים ביום, נענע הוא היום האתר הפופולרי החמישי או השישי בארץ (בשורה אחת עם NRG, אחרי MSN, גוגל, ynet ווואלה). השילוש הקדוש שעומד מאחורי האתר, נטוויז'ן-ברק וגלובקול, בבעלות אי די בי של נוחי דנקנר, אף הוא לא הוביל בתחומו, אך המיזוג צפוי לחזק את מעמדה של נטוויז'ן בשוק ספקיות האינטרנט. ערוץ 10 עדיין לא הצליח להתבסס מסחרית, וכבר נאלץ להתמודד עם משבר קשה הפוקד את ענף הטלוויזיה. מצבם של הערוצים המסחריים 2 ו-10 חמור אף יותר מהפלטפורמות הרב ערוציות (יס, הוט), שרוב הכנסותיהן לא מבוססות על פרסום. האם החיבור בין שני השורדים האלה יזניק את נענע לעמדת יתרון בדור הבא של הרשת? אסור לזלזל באפשרות הזו, אך לא כדאי לשכוח שנענע הוכתר בעבר גם כ"פורטל העתידי של חברות הכבלים" ועוד אי אילו תארי סרק. "בנטוויז'ן מקווים כי המיזוג יחזק את נענע בנקודות החלשות שלה מול וואלה - מיתוג הפורטל, שימוש בקרב מבוגרים המעדיפים תכני חדשות ואקטואליה וגישה נוחה לתכנים טלוויזיוניים". איך לומר את זה במילים עדינות, נענע אינו מתחרה בוואלה בשלב זה. "מיתוג הפורטל" - האם אלה מילים מכובסות לתיאור הפיכת נענע בשנים האחרונות לאתר נוער (במיוחד עם רכישת ישראבלוג) וחוסר היכולת שלו לעניין קהלים חדשים, על אף האנשים המוכשרים שעבדו ועובדים באתר, ופיצ'רים כמו נענע מייל (שטוב יותר מהדוא"ל של וואלה)? נענע אינו מוביל היום בשום תחום - לא בחדשות, לא בתכנים, אפילו לא במסחר אלקטרוני. קשה להאמין שערוץ 10 יחולל שינוי. "על-פי הערכות של גורמים המקורבים לעסקה, לא מן הנמנע כי השם "נענע" ישונה, ככל הנראה, ל"נענע 10". מיתוג כזה עשוי להבטיח סופית שנענע יזוהה כאתר של ערוץ 10, לטוב ולרע, ויוותר סופית על השאיפה להפוך לפורטל המוביל. "בערוץ 10 מקווים, כי בכך יצרו פורטל אינטרנטי לתכנים שלהם בהשקעה נמוכה יחסית, ועם הגעה מהירה לקהל משתמשים. בנוסף, זוהי הדרך שלהם למנף תכנים קיימים להחזיר את ההשקעה הכספית בהם גם מפלטפורמות נוספת" בערוץ 10 עשויים לגלות כי פורטל אינטרנט הוא עסק תובעני ומורכב בהרבה מעסקי הטלוויזיה. הם לא יוכלו להסתפק בפירוק התוכנית של אודטה לקטעים בני שלוש דקות או לשדר את תוכנית הבוקר של הערוץ ולקוות שהגולשים כבר יגיעו. >
    בקשת עזרה
    אולי מי מהוורדפרסרים מבין הקוראים יודע מה לא תקין בהתקנת התוסף Ultimate Tag warrior,שיוצר את ענן התגיות מצד שמאל. הבעיה היא שלחיצה על רוב התגיות מובילה לדף ריק, במקום לדף הכולל פוסטים עם התגיות האלה. וכן, קבעתי בהגדרות שכל הקטגוריות יומרו לתגיות והתוסף Tag Archive מותקן ופועל. >
    מה עושים עם קרחת הבומבלאץ?
    "זה לא מפתיע שהעולם המוביל שטיח המדינה של הלבנון הדרומית של המחבל עם פצצות של אשכול באחרון 72 שעות של הסיכסוך החדש של חיזבאללה של הישראל". "הבומבלאץ, חצי הגודל של פחית של סודה, משקר/שוכבים בבתים של האנשים, גנים, על הרחוב ועל שטח חקלאי...ישראל לא ענתה לחזרה על או"ם מבקשת להעביר מעל נת מידע על השביתות של פצצה של האשכול, עושה את המשימה לקרחת הבומבלאץ הרבה יותר קשה. מיספר אנשים, בעיקר ילדים, נהרגו או באופן רע חבלו על ידי הבומבלאץ הלא מפוצץ". מאמר פרוגרמטי על נזקי הבומבלאץ באתר החיזבאללה בעברית. תראו מה זה. הבומבלאץ הזה רק בגודל חצי פחית סודה וכל כך הרבה נזק. כשהוא משולב עם הקרחת - חבל לכם על הזמן. הבומבלאץ, מותר לנחש, אלה פצצות המיצרר שישראל השאירה בשטח לבנון והעניין לגמרי לא מצחיק. אך מעניין מה חשבו להם שם בחיזבאללה כשהשיקו את האתר הזה: "אנחנו לא יודעים מילה בעברית אבל במקרה הכי גרוע, כמה ציונים יצחקו עלינו? מומחי המודיעין של "חורים ברשת" במפרץ הפרסי ובחדרה לא שוללים אפשרות כי הגיקים של החיזבאללה עשו שימוש בנזגול, על פי התרגום האיכותי והמוקפד. עוד על אתר החיזבאללה בעברית. >
    הדומיינים הגרועים בעולם
    1. www.whorepresents.com (אתר המאפשר לגלות מי הם הסוכנים של סלבריטאים או החנות האולטימטיבית למתנות לזונות?). 2. www.expertsexchange.com (מקום מפגש לבעלי מקצוע או פורטל המומחים לשינוי מין?) 3. www.penisland.net (אי העטים או ארץ הפינים?). 4. www.therapistfinder.com (איתור פסיכולוגים או מנוע לחיפוש אנסים?). 5. www.powergenitalia.com (אתר חברת החשמל האיטלקית או אברי מין רבי עוצמה?). 6. www.cummingfirst.com (הכנסיה המתודיסטית הראשונה של קמינג. בוודאי, יש אפשרות אחרת?). 7. www.ipanywhere.com (אתר תוכנות, אבל הריח לא משהו). (מקור). >
    קנו אותי, קנו אותי
    האם ענקית האינטרנט יאהו!!!? עומדת לרכוש את "חורים ברשת"? על פי הודעה לעיתונות של "חורים ברשת", מתברר כי מתנהלים מגעים בשלב מתקדם בין שני האתרים. "חורים ברשת", שנוסד לפני כמה שבועות, הוא הבלוג המצליח ביותר בתחום החורים ברשת ולמעשה, מדובר במונופול בתחומו. "חורים ברשת" הוא אתר בפורמט ווב 2.0 - גולשים יכולים להגיב ובבלוג אף משולבים קישורים!!!! גם יאהו!!!!? הצליח לא רע. מייסד "חורים ברשת", ג.מור, מסר ל"חורים ברשת" כי הרכישה על ידי יאהו!!!!? היא רק קצה הקרחון מבחינתו. הוא מתכוון לחתור גם בהמשך לחידושים טכנולוגיים וחברתיים באתר וטבעי כי ענקיות אינטרנט רבות רוצות להצטרף לחזון הייחודי של הבלוג. מור הודה כי הוא זה שיזם את הפנייה ליאהו!!!? וכי עדיין לא קיבל תשובה חיובית, אך הסיק כי המשא ומתן בשלבים מאוד מתקדמים על פי ההודעה שהתקבלה משירות הלקוחות של החברה בנוסח "קיבלנו את פנייתך ונחזור אליך בהקדם. נשמח לעמוד לרשותך". התגובה הראשונית של מור להצעת הרכישה של יאהו!!!!? הייתה "גם אני רוצה לקנות אתכם, אבל שכחתי את הגולד מאסטרקארד שלי במכנסיים שבכביסה". "חורים ברשת זה בכלל לא אתר. זו תופעה קוסמית", הוא הוסיף. כיצד יצליח המיזוג בין שתי ענקיות האינטרנט האלה ומה יהיו ההשלכות על השוק המקומי? כל הפרשנויות והעדכונים יתפרסמו כאן. אז אל תלכו לשום מקום. 22 פרסומות וחזרנו. עוד על רכישת הענק. וגם כאן. >
    צאו מהלמו
    קשה להחליט מי התנהג בצורה יותר מטופשת - המשטרה או משה הלוי בפרשה האחרונה. גם אם נראה שיש ממש בטענה של הלוי על כך שנפל קורבן לרדיפה שיטתית של שוטרים קטנונים שמנסים לשאת חן בעיני הבוס, ישראל היא לא בוליביה והלמו אינו צ'ה גווארה, כפי שאפשר להתרשם מכתבות השער האחרונות שקיבל במעריב ועכשיו גם בגלובס. "הלמו משאיר איכשהו את האינטרנט הישראלי מטורף ולא ממוסחר" - נו באמת. באופן מסורתי הסימפטיה שלי נתונה לכל אנדרדוג וגם במקרה הזה חשבתי שנעשה לו עוול, אך הלוי סובל מתסמונת דון קישוט במצב מתקדם. במקום להפסיק לריב עם כל העולם הוא עוד יאמין בעצמו לכל הדברים שכותבים עליו. זה יגמר בבכי. >
    כך לא תהיו לוחמי גרילה כושלים
    "האם אתה מרגיש נקיפות מצפון על אי עדכון הבלוג", שאל אותי ש' באחד הימים. "בטח", עניתי לו, והסברתי שבלוג זה כמו חנות מכולת. אספקה לא סדירה של מוצרים טריים תבריח את הקונים. הטפתי ומיד נתתי למוצרים להחמיץ. או כמו שחלק מהמגיבים לסקירה על IE7 כותבים: עיתונאים אף פעם לא יהיו מרוצים והם יודעים רק לבקר אחרים שעושים (ועוד את מיקרוסופט הגדולה, איך הוא מעז?!). בעיני זו דווקא מחמאה. ריבוי התגובות הביקורתיות והסגנון הדומה בחלקן (כתב קשקשן, IE7 נהדר וכו') גרמו לי לתהות על האפקטיביות של גרילה מרקטינג (ראו גם כאן) בטוקבקים. בכתבות מסוימות ברור לחלוטין שיש התגייסות של מגיבים - בין אם מדובר בעובדים בחברה המבוקרת הפועלים ספונטנית או בהוראה של אחד המנהלים, ובין אם משרד שנשכר לטובת העניין. ההתגייסות הזו מורגשת מהמקום בו אני נמצא, אך השאלה היא אם גם הגולשים האחרים מבחינים בה. ככל שהשיווק פחות מתוחכם, המטוטלת נעה לעבר התשובה כן. אם צרכנים רבים ממורמרים על יצרנית חומרה מסוימת, נקרא לה RP, אך בתגובות לידיעה ביקורתית על החברה מופיעות רבות בנוסח "דווקא חברה מצוינת", "יש לי מצלמה שלהם ואני מרוצה עד הגג", זה לא אמין ומריח משיווק גרילה. הסבר נוסף לחוסר האמינות הוא בנטייתם של הגולשים לביקורת שלילית: אנשים מגיבים בעיקר כשהם לא מרוצים ממוצר או שירות מסוים. גולשים שמתגייסים מרצונם הטוב לשבח זו תופעה נדירה יותר. בכתבה המקושרת למעלה גם הקוראים מבחינים בקלות בניסיון המניפולוציה ותוהים לא פעם אם כל עובדי מיקרוסופט ישראל התגייסו להגיב. בעיני, גרילה מרקטינג בטוקבקים מפוקפקת כמו כל פעולה שיווקית אחרת הנגועה בהטעיית הציבור. הניסיון ליצור מראית עין של "דעת הציבור" לטובת עניין מסוים, כאשר מאחוריו גורמים אינטרסנטים המסתתרים מאחורי המסיכות האנונימיות, הוא ספין מארץ הספינים. ספק אם יש להם תקווה, כי "מוביל הדעה" האמיתי בכתבות נשאר כותב הכתבה והיכולת של מגיבים 24 ו-134 להשפיע על דעת הקהל נמוכה מאוד באופן יחסי. אפשר גם אחרת. אם עובדי מיקרוסופט לא מסכימים איתי, שיזדהו בתגובות בשמם המלא ותפקידם (הרי אין להם במה להתבייש, נכון?) או שיפתחו בלוג ויקשרו אליו. הם יכולים לשאוב השראה מרוברט סקובל, לשעבר עובד מיקרוסופט, שתרומתו ליחסי הציבור של החברה לא משתווה לאף מסע פרסום, מוצלח ככל שיהיה. בשלב זה, רוב חברות הטכנולוגיה בישראל לא מנצלות את הבמה ומעמידות לרשות העובדים שלהן בלוגים (דווקא מיקרוסופט יוצאת דופן אך טרם נצפו בבלוגיה שלה בלוגרים בולטים). >
    תגובות: קשה איתן, אי אפשר בלעדיהן
    בעקבות הקריאה של רוגל אלפר לאתרים הגדולים לאמץ "אמנת טוקבקים", לפיה אורך כל תגובה לא יפחת מ-100 מילים (?! WTF) וחובת הטוקבקיסט להזדהות, הנה דברים רלוונטיים שכתבתי על הצעת החוק של ח"כ ישראל חסון, אף היא בעניין חובת ההזדהות של המגיבים: עבור הכותבים, התגובות לכתבות דומות לקיץ הישראלי: חלקן מגעילות והסיכוי לשרוד אותן ולא להירטב על בסיס יומיומי (ולא מגשם) הוא קטן. אך בניגוד לעמדה שמקדם ח"כ חסון ולדעתם של כמה עיתונאים החשים כי מעמדם כשומרי הסף מתערער, רובן המכריע של התגובות לא מפר את החוק. גם אם הן לא תמיד נעימות, התגובות ברשת הן מעין כיכר שוק וירטואלית, בה כל גולש משמיע את דעותיו, וכמו בשוק - מיעוט מבין הדעות מחכימות, רובן בנליות ומיעוטן מרגיזות ומתלהמות. למרות שהיא נוטה לשחרר רוע מזוקק מאנשים שלא היה מעזים להתבטא כך בשמם האמיתי, האנונימיות גם מאפשרת לאנשים לחשוף שחיתויות, למסור מידע חשוב לציבור מבלי לחשוש מפגיעה ולומר את כל מה שהם חושבים באמת. כפיה על המגיבים להזדהות תסב מכה אנושה לפרטיות ולחופש הביטוי. אפשר להתמודד עם המיעוט המתלהם והמסית בכלים קיימים (תביעות משפטיות במקרה של חשש להפרת החוק). מעניין שדווקא עיתונאים שמחזיקים לרוב בדעות ליברליות קוראים להגבלה של חופש הביטוי באינטרנט. מעניין, אבל מובן. עיתונאים שצמחו בפרינט והתרגלו לא לחלוק את הבמה עם מגיבים (שבמקרה הטוב מציקים ובמקרה הרע מעצבנים, שטחיים, מעליבים ובעיקר לא נושאים באחריות על דבריהם) מתקשים יותר להתמודד עם התופעה. >
    סוף עידן הבהייה
    לשותף המבוגר שגר איתי תקופה קצרה בדירת שני חדרים בנווה צדק בשנות ה-90' הייתה הפרעה קשה. הוא יכל להירדם רק כשהטלוויזיה פעלה בקולי קולות על ערוץ זבלוני. בבית הורי המקלט תמיד פועל, גם כשאף אחד לא רואה. יש אנשים שצריכים את הרעש הלבן הזה, אולי זה גורם להם להרגיש פחות בודדים. אני תמיד מכבה טלוויזיות שדולקות ללא סיבה. בשבילי האור הבוהק המרצד בחדר חשוך תמיד שידר ניכור, בייחוד כשאתה מוצא את עצמך בוהה בתוכנית שלא באמת מעניינת אותך, פשוט כי היא משודרת עכשיו. בשנים הקרובות המחשב ייכנס לרוב הסלונים (ולא משנה אם קוראים לו יס מקס, הוט מג'יק, מדיה סנטר או מקליט DVD חכם) והבשורה הכי משמעותית בכך היא הסוף של השלטוט האקראי. סביר להניח שאנשים ימשיכו להירדם מול הטלוויזיה, אך לפחות זה יקרה מול משהו שהם אוהבים לראות. אולי זו הערכה לא מבוססת דיה, אך נדמה לי שהעובדה שהכח עובר לצופים והתחרות הגוברת דחפה את רשתות השידור בארה"ב להעלות את הרף והמגוון, והיום בטלוויזיה האמריקנית מבחר חסר תקדים של סדרות מצוינות שעומדות בראש הרייטינג. ואצלנו, מהן התוכניות המובילות? "מה זה השטויות האלה" וחדשות. אכן עוגנים איתנים שימנעו את בריחת הצופים בשנים הקרובות. נסו להיזכר בסדרת דרמה או קומדיה ישראלית שאהבתם בשנים האחרונות, כזו שריתקה אתכם אל מול המסך. אני נזכרתי רק "בטיפול", "שבתות וחגים" ו"שוטטות". ממש לא מספיק וזו אולי התשובה הראויה למגיב 18 במאמר הזה שכותב על "תכנים עבריים ברמה גבוהה בערוצים 2 ו-10". >
    עידן הקרח
    המדבב העברי של אחת התוספות ל-DVD של עידן הקרח 2 הוסיף כמה מילים משלו לפס הקול המקורי, ואפשר לשמוע אותן בסוף הקטע הבא. האם תדעו מהן, ילדים? לדיון המלא בפורום סרטי DVD בתפוז. >
    למה אין?
    אפשרות לפרופיל נודד של כל ההגדרות וההרחבות שלי ב-Firefox, כדי לחסוך את הטרחה הכרוכה בשינוי ההגדרות מחדש בכל מחשב ומחשב? עדכון: מסתבר שיש. תודה לכל העונים! >
    צרור בדיחות קובי אלכסנדר
    1. עם השחרור מהכלא יפתח קובי שירות Web 9.0 מבטיח במיוחד להחזרת אהבות אבודות. יקראו לו Backdating. הוא יונפק מיד ויחולקו אופציות. (השראה: יהונתן קלינגר). 2. עוד רעיונות? >
    טרזן מנצח את מצ'יסטה
    רשימות מכולת בנוסח "50 הכי עשירים/משפיעים/רווקים/נחשקים/שמנים/פיסחים/ (השלימו את החסר)" התדרדרו בשנים האחרונות בתקשורת הישראלית עד שהפכו ל"רשימת 50 האנשים המופיעים ראשונים בספר ההפקה שלנו ובמקרה היו זמינים בטלפון". בעוד רשימות כאלה לא שוות אפילו את מחיר הנייר עליו הודפסו, מרענן לקרוא רשימת מיוחסים שלא מתייחסת לעצמה יותר מדי ברצינות. ספר חדש בשם The Most 101 Influential People who never lived (באנגלית בלבד, בינתיים) מדרג את 101 הדמויות הבדיוניות המשפיעות ביותר בהיסטוריה. איש המרלבורו הג'ון ווייני במקום הראשון הוא גם הבחירה המועדפת עלי (למרות ההטיה לטובת אייקונים של המאה ה-20). האח הגדול של ג'ורג' אורוול במקום השני - בחירה יפה וראויה. דון קישוט במקום ה-17, המכובד, והמפלצת של ד"ר פרנקנשטיין במקום השישי הגבוה (מדי?). חלק מהבחירות תמוהות. אם סנטה קלאוס במקום הרביעי, למה לא אלוהים? הרי גם הוא לא חי והשפעתו גדולה בהרבה. ליידי צ'טרלי במקום ה-15 (יותר גבוה מסינדרלה - 26) ולא ברור מה היא עושה ברשימה כזו. שיילוק רק במקום ה-27 (אנטישמים!), ואליס מארץ הפלאות רק ב-34. ובכלל, למה הפוקימון לא ברשימה, וכנ"ל לגבי סופרמן ובאטמן, המפלצת מלוך נס, זאוס, הארי פוטר ודוקטור סוס? והאם אמנם רק שלב אחד מפריד בין ברבי לבאפי לוכדת הערפדים? (43 ו-44). ביזיון נמנע כשקפטן קירק וד"ר ספוק סוגרים את רשימת 50 הראשונים ממש אחרי טרזן. אפשר לנהל ויכוח רציני על אידיאות והשפעתן. הספר מרחיק לכת וטוען שהאחים רייט לא היו ממריאים לטיסה ההיסטורית ללא השראה של איקרוס ודדלוס, אך הדיון בהקשר של הדירוג משעשע ולא נופל למלכודת הטרחנות. בגלל זה מדובר ברעיון מבריק. >
    אינטרנט? תזכיר לי - יש שם גרביים מזמרים?
    מולי שגב חושב ש"האינטרנט הוא עוד צינור להעברת תוכן, כמו הכבלים והלוויין". רענן שקד ציין בפאנל בראש פינה ש"אנשים לא רוצים לראות גרביים מזמרות כמו שיש ביוטיוב בטלוויזיה ולא את 'נמלטים" באינטרנט" (פאוזה של צחקוקים לטובת המורידים ומיליוני הצופים האמריקנים שרואים סדרות ברשת).
    ידיעות לעיתונות
    (אנחה פולנית)...לא קל להיות עיתונאי היום, במיוחד אם בתחומי הכיסוי שלך נמכרים מוצרים ושירותים (כלומר, כל התחומים מלבד מדיני-פוליטי, חדשות חוץ ופלילים). הדרך זרועה קליפות בננה חלקלקות וכמה מעידות מיותרות יעבירו אותך לצד השני של המתרס, ביחד עם אנשי השיווק, המכירות ויחסי הציבור. אין לי שום בעיה עם הצד השני. אני מכבד אותם ועובד איתם והם אלה המגייסים את הכסף שמאפשר לי להמשיך לקשקש כאן (אוקי, לא כאן אלא שם) במקום למצוא עבודה אמיתית. אך אני מחזיק בתפישה "המיושנת" שעיתונות טובה נמדדת בשירות לציבור ולא בפרסום הודעות לעיתונות. אפשר להבין את הפיתוי: באתרי החדשות הגדולים מתפרסמים כ-100-200 אייטמים מדי יום. המשמעות היא הרבה יותר שטח "נדל"ני" פנוי לעומת העיתונים, מהדורות החדשות בטלוויזיה ואפילו ברדיו. הם צריכים למלא את החלל הזה בתכנים והודעות לעיתונות הן פתרון קל. אם בעיתונים היומיים "הידיעות לעיתונות" (הודעות לעיתונות שמתפרסמות כמעט כלשונן) הפכו למכה, באתרי החדשות באינטרנט כבר מדובר במגיפה. אפשר להבין עד כמה התופעה נפוצה מהטלפונים שאני מקבל מיח"צנים ויחצ"ניות ששואלים אם קיבלתי את המייל שלהן (הם עדיין לא מאמינים שהאימייל עובד) ותוהים מתי "הידיעה" ששלחו תתפרסם. מוזר ככל שזה יישמע, הקפדה על ערכים עיתונאיים מועילה גם לרייטינג. רוב ההודעות המתקבלות עוסקות באינטרס צר של גורם מסחרי ולכן אינן מספקות הרבה תועלת לציבור. כדי להפוך אותן לידיעה יש צורך בתחקיר נוסף, רקע, תגובות ממתחרים ומידע משלים נוסף (ואז כבר לא מדובר ב"ידיעה לעיתונות"). מעקב אחר סטטיסטיקות לאורך זמן מגלה כי גולשים לא מתעניינים בהודעות יחצ"ניות אלא בידיעות צרכניות שמספקות להן מידע מלא ושימושי. אותי מדאיגה הרבה יותר העמקת מגמת ה'אינפוטיינמנט' ברשת על חשבון עיתונות. אפשר להגדיר את זה כך (כל הדוגמאות אינן קשורות למקרים שהיו): כתב רכילות שמדווח על נינט ויודה שנראו מחזיקים ידיים בבית קפה מסוים (שיחת טלפון אחת, שתי פסקאות, 20 דקות עבודה) = 250 תגובות+30 אלף כניסות. לעומת זאת, שני תחקירנים שבודקים חשד לקשר לא כשר בין שר לעמותה מסוימת (שבועיים עבודה, הרבה שיחות טלפון ונסיעות) = 250 תגובות+30 אלף כניסות. זו הסיבה לכך שבאתרי החדשות מתפרסמות הרבה ידיעות רכילות ומעט תחקירים. אך המציאות אינה כה פשטנית, כמובן. אתרי החדשות "הממוסדים" לא יוכלו להתקיים לאורך זמן על יודה ונינט. כל בלוגר המצויד בסלולר ומצלמה יכול להתחרות בהם במגרש הזה. עיתונות מקוונת ללא מרכיב של עבודה עיתונאית ישנה - הצלבת עובדות, תחקיר וניסיונות לחלץ תשובות מאנשים שלא מעוניינים לספק אותן - חיה על זמן שאול. >
    רונאלדיניו פגש אותי היום
    בזבוז גמור להפגיש בין חובב כדורגל קטן שכמוני לרונאלדו דה אסיס מוריירה, הידוע בעיקר בכינוי רונאלדיניו. חולי כדורגל היו מוכנים לשלם לא מעט ואף יותר כדי לבלות שעה עם שחקן הכדורגל הטוב בעולם ולתת לו כמה טיפים מועילים להמשך הקריירה. ובכל זאת נגזר עלי לפגוש אותו ביחד עם עוד 10 עיתונאים. המפגש התקיים היום באיצטדיון של "בארסה" בברצלונה, מועדון הכדורגל המפואר בעולם. הזהירו אותנו מראש שרונאלדיניו ביישן והמפגש עם העיתונות מלחיץ אותו. לכן, התבקשנו לא לשאול אותו שאלות. לחדר נכנס בחור צנוע עם חיוך מבויש, גבוה ממני בחצי ראש (וזו לא חוכמה) והתחיל לחתום ולחתום ולחתום בשלווה סטואית. כל הזמן הזה בהיתי בו ושאלתי את עצמי את מה שכולם שואלים (בלב): עם כל הכסף שהוא מרוויח, למה שלא ישקיע קצת בתיקון השיניים שלו. אבל גם עם שיני הסוס שלו, רונאלידיניו הוא הנינט של העולם, נער הפוסטר של אשליית המוביליות החברתית. מעולם לא ביקשתי חתימה מידוענים אבל הפעם חרגתי ממנהגי, ועכשיו אני מחזיק בפוסטר של רונאלידיניו ובחולצה מספר 10 רשמית של "בארסה", שניהם חתומים בכתב ידו. סביר להניח שבעוד כמה שנים הם יהיו שווים כמה גרושים ב-eBay. בכל זאת נשאר לי איזה עקרון אחד או שניים ונמנעתי מתצלום משותף איתו. תמונות עם סלבריטאים תמיד נראו לי פתטיות, כל כך מתאמצות לומר: "היי, תראו אותי עם מישהו מפורסם!", כשבעצם רואים אדם מפורסם ופרצוף מטושטש, חסר זהות מובחנת. אחרי המהפכה הצבאית שאני יוזם אדאג לקבלת חוק שיקבע שרק אנשים בעלי מעמד זהה יוכלו להצטלם יחד. ביקור במועדון של "בארסה" הקטלונית מרשים לא רק חובבי כדורגל. במוזיאון של הקבוצה אפשר לראות דגמים מזעריים של האצטדיונים ששירתו אותה לאורך השנים, תמונות של שחקנים ומזכרות של אוהדים מ-1899 ועד היום. בארץ אין שום חוש לשימור ומי בכלל יכול להזכיר את המילה "מוזיאון" באיצטדיון כדורגל מבלי לחטוף איזו כאפה מצלצלת. אגב: המלתחות של הקבוצות האורחות ב"בארסה" מה זה מסריחות. >
    התנחלות מיקרוסופט בשטחים
    האנשים שהמציאו את "Zune" עושים את זה שוב: על פי ההפניה בתוכנת Live Messenger של מיקרוסופט, לשירות הבלוגים Windows Live Spaces קוראים בעברית "שטחים". אם תרצו לפתוח בלוג חדש, יקראו לזה "התנחלות" או "מאחז"? כמות הדחקות על חשבונה של מיקרוסופט במקרה הזה היא אין סופית: "מאחז זה ביצע פעולה בלתי חוקית ועליו להיסגר". ומה יהיה השם העברי המלא: "השטחים החיים של חלונות" ואולי "חיים בשטחים"? וגולשים ערבים - להם מותר לפתוח בלוג? אני לא מאמין שאנשי מיקרוסופט עד כדי כך אידיוטים כדי לאמץ את השם הזה באופן רשמי, אבל מעניין אותי לדעת: המתרגם שהחליט על השם הזה, ולו באופן זמני - מה הוא חשב לעצמו? >
    אינטרנט אלחוטי עם כבלים
    בשנתיים האחרונות ביקרתי בכמה ערים גדולות באירופה (פריז, ברלין ועכשיו ברצלונה). בכולן לא היה אינטרנט אלחוטי חופשי בבתי המלון שלי. בחלקן הורגש כיסוי אלחוטי חסר בכל מרכז העיר. החורים בין הרשתות האלחוטיות היו כל כך משמעותיים עד שנאלצתי לכתת רגליים מבית קפה אחד לאחר עד שהמחשב הואיל לאתר רשת אלחוטית חינם (התרגלתי ללכת ברחוב עם מחשב נייד פתוח). אין לי הוכחות אבל אני חושד שבבתי המלון מגדירים את הרשתות האלחוטיות כך שיחסמו רשתות חופשיות. זה די טיפשי מבחינתם כי למרות המחירים השערוריתיים, עלות הגלישה שולית ביחס למחירי הלינה. בית מלון שיציע אינטרנט חינם יזכה ביתרון יחסי לעומת מתחרים. ובכלל, אינטרנט אלחוטי חופשי טוב לעסקים, טוב לתיירות וטוב לכולם. בסוף יהיה כיסוי מלא, עם Wi-Fi או Wimax, תהליך שעשוי לארוך שנים. מידע אולי רוצה להיות חופשי, אבל למה לא לעזור לו? אפרופו אינטרנט אלחוטי בחו"ל. מה יכול להיות מעצבן יותר מהתופעה הבאה: אני שם עין על בית קפה חביב, ושולף את הנייד כדי לבדוק אם יש רשתות חינם בסביבה כדי "לתפוס טרמפ" (כי בתי הקפה שאני בוחר נוטים להיות מחוסרי רשת משלהם). נקלט אות חזק וברורה מחוץ לבית הקפה, אך כשאני יושב בפנים, מרחק של שני מטרים משם, התוכנה מודיעה שהאות חלש מדי ואי אפשר לגלוש. >
    נמצא הפתרון למשבר הגרעין האיראני
    ב-22 בדצמבר ייערך יום האורגזמה הגלובלי, שישפיע באופן חיובי על האנרגיה של כדור הארץ ויפחית את רמות המתח והעוינות, מקווים המארגנים. רק שייזהרו עם הסיגריה שאחרי. >
    הכפית העקומה של קשת
    לא צריך להיות בעל כוחות נסתרים כדי להבין שתוכנית "הריאליטי" החדשה "אורי גלר מחפש את היורש" היא נקודת שפל חדשה של זכייניות ערוץ 2. הפרומו לתוכנית עם גשם הכפיות השוצף ועיניו מזרות האימה של גלר (איך קיוויתי שתיפול עליו מחבת) מעידים שתפישת המציאות של קשת היא זו שהשתבשה. אז נכון, כל רשת שידור צריכה כמות מסוימת של תכני זבל כדי למלא את לוח השידורים. אך קשת מציגה את הזבל הזה כאחד מהפנינים שבכתר. בתקופה שמדברים עליה כעל תור הזהב של הטלווייזיה בארה"ב ובראש טבלת הרייטינג קשה למצוא זבלונים, להמשיך להמר על טיפשותם של הצופים זו גישה מיושנת ואבודה. לאחר קריאת המאמר הישן הזה של אלי אשד הבנתי שאורי גלר הוא מעין גיבור על עם ייעוד קצת משונה: בילדותו הוא חווהמפגש עם גורם שמיימי ומאז הוא מקדיש את חייו לכיפוף כפיות והתעשרות מחיפושי מרבצי נפט וזהב (בשיעורי הצלחה שלא פורסמו). אם לאורי גלר יש את הכוחות המיוחסים לו, במקום לחפש "יורש" שלא באמת מעניין אף אחד, למה שלא ינטרל את היכולת הגרעינית של איראן (דמיינו את הפנים המופתעת של האייתולות בשידור הלוויין מאיספהאן). זה יכול להיות שוס. או לפחות שיחפש לקשת מנהל תוכניות מוצלח. אגב, בגירסה הישראלית הפכה "סופר נני" ל"סופר נני מהגיהינום". >
    מסך המוות הכחול
    לאחר מותו של החייל האמריקני ג'פרי טוכזילובסקי במלחמה בעיראק הגיע לבית אמו צוות של הכוחות המיוחדים והציג לה מצגת פאורפוינט באורך כשעה עם כל הפרטים הנוגעים למוות. >
    קללת סיינפלד
    בעקבות ההופעה הבלתי נשכחת של מייקל "קריימר" ריצ'ארדס (אקס סיינפלד) עלתה כאן התהיה אם מבחינה טכנית גם נאור ציון יכול להיחשב חלק מקללת סיינפלד. >
    10 הגיקיות של כל הזמנים
    Cnet בחר רשימה של 10 הגיקיות המובילות בכל הזמנים. חובה להתייחס לרשימות כאלה בקלילות כי יחס רציני יותר לא מגיע להן, אבל רבאק, פריס הילטון במקום ה-10? כמה צר יכול להיות עולמך? מסתבר שלא כל כך צר, כי עדה ביירון במקום הראשון. >
    למה אני לא אוהב פודקאסטים
    פודקאסטים לא תפסו תאוצה בישראל עד עכשיו ומאוד אופתע אם המגמה הזו תשתנה בחודשים הקרובים. הסיבה לכך אינה בהכרח היעדר של תוכנות ידידותיות בעברית. בארה"ב רק 12 אחוזים מהגולשים הורידו פודקאסט אחד לפחות בחייהם, אך רק אחוז אחד מהנשאלים מורידים פודקאסטים על בסיס יומי. אלה נתונים לא רעים, אך עדיין נישתיים. סיבה אחת לחוסר הפופולריות עשויה להיות הצורך הלא ידידותי להוריד את התוכנית מראש (גם אם פעולה זו מתבצעת באופן אוטומטי) וסיבה נוספת היא חוסר עניין אפשרי בתכנים המוקלטים. בארץ מופצים שני פודקאסטים הראויים לאזכור ודומים בשם באופן מחשיד ממש. "גיקס" המתפרסם באתר "גאדג'טים" ו-"גיקים" של רן יניב הרטשטיין, אילנה תמיר, ואורן הוברמן. אני מעריך את האנשים המשתתפים בהכנת הפודקאסטים האלה, אך בעיני הפצת קובץ אודיו באורך 40-50 דקות שקול למבחן אש לגולשים, אשר בסופו יישארו רק המאזינים האובססיבים/מכורים/מתעניינים. זמן השהיה המרבי של גולשים באתרים עשוי להגיע לכ-15-25 דקות ביום במקרה הטוב, כך שקשה להאמין שיהיו רבים שיאזינו מרצונם להגיגים על אינטרנט באורך 40-50 דקות. זה אנטי זמן אינטרנט ובוודאי לא מתחשב בזמן הקצר ובקוצר הרוח של הגולש. ובינינו, יש מעט מאוד אנשים המהגגים על טכנולוגיה שראוי להקדיש להם כל כך הרבה זמן האזנה (אני מעדיף לקרוא אותם תמיד - קצר ופרודוקטיבי יותר). בעיני, הפודקאסט זו טכנולוגיית מעבר לתכנים על פי דרישה שיהיו זמינים במכשירים ניידים שיתחברו לאינטרנט באופן אלחוטי כמעט בכל מקום. עד אז לא סביר להניח שזו תפרוץ את גבולות הנישה (קהילת הגיקים שכולם פתאום מתחרים עליהם?). >
    כמה קצר הזנב הארוך בישראל?
    דברים מעניינים נכתבו ונאמרו (ברוכין, גיקים, קלינגר) על היעדרו של הזנב הארוך בישראל, על רקע פרשת סגירתו של webster.co.il. עם רובם אני נוטה להסכים. חסרונו של הזנב הארוך מוצא ביטוי מובהק בהיעדר גירסאות מקומיות ל-Amazon, eBay ו-Netflix - המייצגים הכי בולטים של התופעה ברשת. הדוגמה האחרונה היא הכישלון הצפוי מראש של וואלה buy. זה המצב כשיש 3.9 מיליון גולשים ברשת. לא סביר להניח שהוא ישתנה גם כשיהיו 5.9 מיליון. האמת היא שהמתווכים המקומיים מיותרים. הישראלים מתרגלים ויתרגלו לצרוך ישירות מאתרים בחו"ל - כך ב-eBay, ב-YouTube ואחרים. אך בעוד מוצרים מסחריים וסרטוני וידאו בעברית ישתלבו בקלות בזנב הארוך העולמי, טקסטים בשפת הקודש לא יוכלו לפרוץ את מחסום השפה. בארץ בה המרווח בין מרכז לשוליים כמעט לא קיים, כל התכנים הראויים נשאבים למרכז ואין חיים בשוליים. כותבים בחו"ל כמו דן גילמור ואום מאליק יכולים לפרוש ממקום עבודתם הממסדי ולהתחיל להתפרנס מהבלוגים שלהם. בישראל מהלך דומה יהיה התאבדותי. המסקנה של קלינגר אולי נכונה אבל עצובה בעיני - כדי להשתלב בעולם גלובלי ישראלים יצטרכו לכתוב באנגלית ולוותר על הבדלנות. בזמנו חשבתי לנהל בלוג מקביל באנגלית, כפי שכמה בלוגרים ישראלים עושים. זה לא עמד במבחן מעשי. השעות הפנויות שלי לכתיבה בבלוג מועטות גם כך, ואיך אחלק את הזמן בין כתיבה בעברית לאנגלית. כדי להפעיל בלוג מצליח באנגלית ולהתבלט צריך להקדיש לו מספיק זמן, ומה הטעם להשקיע בלוג שכמעט לא מתעדכן או נקרא? נימוק חשוב נוסף: אני אוהב לכתוב בעברית - כאן המגרש הביתי שלי. כתיבה באנגלית לא תוכל למחוק את סימני הזרות. כנראה שאשאר כלוא בגטו בינתיים. ובהקשר זה, רעיון מטורף שחלף במוחי - לשלם לחברת מתרגמים עבור תרגום "חורים ברשת" מעברית לסינית. הרי מספיק ש-30,000 סינים יאהבו את מה שאני כותב (מה זה 30,000 סינים בשבילם?), ואוכל להתפרנס מה-Adsense. בטח יש עוד כמה שחשבו על הרעיון המבריק הזה. קצת נאיבי לחשוב שהסינים מחכים לי. >
    הנה באה הרכבת
    לעזאזל עם משחקי הסים האלה, הנה הלכה לה שארית הזמן הפנוי שאין לי. המשחק Railroad Tycoon המקורי של סיד מאייר (1990) שוחרר להורדה חינם. >
    אלקסה היא בלוף?
    איך ייתכן שאלקסה, המתבססת על סרגל כלים שהוא תוכנת ריגול לכל דבר לקביעת דירוגים של אתרים, הפכה למעין סטנדרט בתעשיה? אנשים רבים שאני מכיר בודקים את מיקום האתר שלהם או של המתחרים באלקסה ומתייחסים לתנודות האלה כמבשרות על מגמות. למעשה, אנחנו לא יודעים הרבה על קהל המשתמשים של סרגל הכלים - כמות, מקום מגורים, מין, גיל ועוד נתונים חיוניים. ג'ייסון קלקניס, מנכ"ל חברת הבלוגים Weblogs, טען לפני כשבוע שאי אפשר לסמוך על אלקסה וקרא לקוראים שלו להשפיע באופן מלאכותי על הדירוג של הבלוג שלו באמצעות שימוש מסיבי בתוכנה לרענון עמודי אינטרנט. הניסוי של קלקניס די תמים, כי יש להניח שגם ב"אלקסה" קוראים בלוגים, ואנשי החברה יכולים לחבל במהלך ולגרום לאי הצלחתו, גם אם קלקניס צודק. ניסוי כזה יש לבצע בחשאי, בשיתוף פעולה עם כמה גולשים שומרי סוד, ולדווח על תוצאותיו בדיעבד. אז איך נכון להתייחס ל"אלקסה"? אחד המגיבים אצל קלקניס כתב שכדאי לקרוא את הנתונים כמו את ההורוסקופ - בידיעה שהכל שטויות, אבל עדיין כיף לקרוא. הגישה הזו קצת קיצונית - אלקסה עשוי לבשר על מגמות במקרים מסוימים אך חשוב להתייחס אליו בערבון מוגבל מאוד. אם אתר מסוים ירצה להשתמש בכלי כדי ליצור מצג שווא של הצלחה מטאורית (במיוחד בישראל), סביר להניח שיוכל לעשות את זה בלי הרבה קשיים. >
    ערוץ 10 זה גוגל?
    ""אנחנו נתפסים כיום כגוגל של העיתונות האלקטרונית", אומר עדין, "אבל שלא תהיינה אי-הבנות, יכול להיות שיום אחד נהיה מייקרוסופט". גלעד עדין, המנכ"ל והעורך הראשי של חדשות ערוץ 10 באנלוגיה גרועה במיוחד בראיון לגלובס. במילים אחרות: "אנחנו נתפשים כחברה הכי לוהטת בשוק, ערך המניה שלנו חצה את קו 500 הדולרים, המשקיעים שלנו מזילים ריר, בתקשורת מזכירים כל שטות שאנחנו עושים. אבל שלא תהיינה אי הבנות, יכול להיות שיום אחד נהיה דינוזאור". אבל עזבו את זה. ערוץ 10 מתים להיות גוגל. גוגל לא עסוקה ברדיפה אחרי מיקרוסופט ולא מנסה לחקות אותה. עדין התכוון לומר "אנחנו נתפשים כיום כ'חיים' של העיתונות האלקטרונית". מהמיתולוגיה של העיר התחתית בחיפה: אברם היה מלך הפלאפל עד שהתנחל חיים בבאסטה מולו והכריז על עצמו "מלך מלכי הפלאפל" (אני לא סגור על השמות). ככה זה פה, באסטה 2.0, אבל עדיין באסטה. >
    כוחו של טוקבק
    בהמשך למה שכתבתי על הצעת החוק ההזויה של ח"כ חסון, התייחסות מזווית שלא טופלה, ויש בה אולי כדי להרגיע את ח"כ חסון ושאר חרדי התגובות. המשקל הסגולי של טוקבק בודד, בהשוואה לכתבה שמעליו, קטן ביותר. הוא נקרא על ידי קוראים בודדים ומשפיע על מעטים. כפי שמגיבים רבים מתייחסים לתגובתיהם בחוסר רצינות אגבית ('שליפות מהמותן', עילגות, אי בדיקת העובדות וכו'), הקוראים מתייחסים אליהן בהתאם - כאל הפוגה קומית. >
    פטנט מבריק
    מי לא מצא את עצמו יושב ברכב שיצא משליטתו במתקן הרחצה, ובוהה בעיניים מצועפות בזגוגית החלון המכוסה בטיפות מתפזרות ברוח, וחשב לעצמו, הלוואי שמקרצפי הענק האלההיו ממרקים לי את הפדחת ועוברים על כל גופי עד שיבריק מניקיון. האמת, אף אחד. אבל זה לא מה שימנע מההוגים של מתקן הרחצה האנושי לרשום פטנט על הרעיון. הרוחצים צריכים רק להתפשט ולהיקשר לסרט נע המונע החלקה, שיסיע אותם ממקום למקום במהלך הניקיון: בתחנה הראשונה הם יורטבו, בשנייה ירוססו בסבון ריחני ובשלישי יישטפו. אין צורך במגבת כי בתחנה האחרונה יפוזר עליהם אוויר חם. כמובן! הם חשבו על הכל. הפטנט על מתקו הרחצה האנושי נרשם ב-1969 במטרה להתמודד עם הביקוש ההמוני לרחצה בעקבות השלכה של פצצה גרעינית. זה עוד יהיה שימושי. >
    אמת בפרסום
    דה מארקר מדווח ש"טלרד קונג'י סוגרת עסקה בארצו של בוראט: תפרוס עבור משטרת קזחסטאן מערכת תקשורת בהיקף של חמישה מיליון שקל" (וואו! מסוג הידיעות שממש מטלטלות אותך מבפנים ומסעירות את הדימיון. קשת רחבה של שאלות נפרשת כאן, אך נשאיר את זה לפעם אחרת). העיתון הכלכלי המוביל מזכיר ובצדק שקזחסטאן היא ארצו של בוראט, אך לא ראוי לציין גם שאחותו מדורגת במקום הרביעי בדירוג הזונות במדינה? ולמה לא להוסיף שהעסקה נחתמה למרות שמדובר במדינה אנטישמית? הרי חשוב לציין את כל העובדות האלה, אחרת הקוראים לא יכירו את המציאות כהווייתה. חייב לזוז, קלארק קנט רוצה להכתיב ידיעה בטלפון. >
    להכניס את הראש לאסלה ולצרוח
    אם יש רגע טלוויזיוני שמגדיר את השפל המוחלט, הרגע בו המכשיר מוצץ את כל התאים האפורים במוח עם קשית ומחליף אותם בגבינה לבנה חמימה, הנה הוא, עם כל חוסר הכבוד לדודו טופז. זה סיפור די ישן שעלה ב-Digg: בריאן זמביק עבר ניתוח להשתלת שדיים בעקבות התערבות עם חבר על 100 אלף דולרים. זה קרה לפני 20 שנים ובסופו של דבר הוא שמר עליהם. כן, הוא גם מראה אותם. >
    מחולל שמות לחברות Web 2.0
    אמין לגמרי. השמות טיפשיים כמו במציאות. >
    מסרים מידיים בדרך הנכונה
    מאז Odigo, השם יקום דמה, תוכנות מסרים מידיים לא מנצלות את הפוטנציאל הגדול ביותר שלהן מלבד היכולת הלא ממומשת של תקשורת חופשית וסטנדרטית בין כל הרשתות. אני מתכוון לאיתור גולשים על פי מיקומם. נחתתם בעיירה נידחת ואתם מחפשים המלצות לבילויים או אטרקציות - מה יותר טבעי מלאתר באמצעות ה-IM אנשים שנמצאים סמוך אליכם ולקבל כמה טיפים. יש כמובן יתרונות נוספים לתקשורת מבוססת מיקום - לצורך היכרויות, חיזוק הקהילה ועוד. RadiusIM, שירות מסרים מידיים מקוון, מציב את המיקום במרכז. לאחר הרשמה קצרה תתבקשו לסמן את מיקומכם על גבי המפות של גוגל, והממשק יציג לכם את האנשים שנמצאים באיזור שלכם. השירות חסר תכונות רבות - למשל, יכולת לצמצם או להגדיל את רדיוס הגולשים באיזור שלכם, אפשרות לחפש משתמשים בקרבתכם באמצעות מאפיינים מתקדמים יותר מגיל או מין. למרות זאת, הכיוון נכון, אין צורך להתקין תוכנה והשירות מתממשק גם לתוכנות IM נוספות כמו ICQ, יאהו ו-Gtalk. >
    כתם בלעדי
    אולפן שישי של ערוץ 2 הפך אתמול למשדר מיוחד באורך שעתיים, במהלכן נאמר בכל הדרכים האפשריות שבני סלע נתפס. הפטפטת הבלתי נגמרת (כ-20 פעמים נאמר ש"אפשר לנשום לרווחה") והעובדה שלא שודרו תמונות מהשטח עד לשלב מאוד מאוחר הפכו את המשדר למכה טלוויזיונית. אך שום דבר לא השתווה לכתם הרורשאך שהופיע על המסך בחדשות של ערוץ 10. הכתם פשט ולבש צורות שונות. מתחתיו נכתב "שידור חי מהדור השלישי - תמונות של תחנת המשטרה בנהריה - בלעדי!". >
    האשמה: אונס עצמי
    השופטים בבית המשפט העליון ביוטה מתחבטים בסוגיה מורכבת במיוחד: האם ילדה בת 13 יכולה להיות קורבן ופושעת בו זמנית? הילדה הואשמה בפשע הנורא של קיום יחסי מין עם חברה בן ה-12, תוך הפרת החוק שאוסר על סקס עם בני פחות מ-14. מצד שני, היא גם קורבן "אונס" של חברה, המואשם בעבירה זהה. בינתיים השופטים מתדיינים ומתדיינים ולא מצליחים לפתור את הסבך המשפטי. אולי הפתרון הטוב ביותר הוא שהנערה הנאשמת תגיע להסדר עם הנערה הקורבן, וגם הנער יתפשר עם עצמו. זה הגיוני לפחות כמו שכל אחד מהם ייכנס לכלא על פשע עצמי. >
    כך סיגלתי לעצמי מבט שהורס נשים
    אני לא זוכר למה מלכתחילה ביקשתי לקבל כמה מהניוזלטרים שאני מנוי עליהם (אני יודע, כולם אומרים את זה), אבל השארתי אותם מתוך סקרנות אנתרופולוגית ומחסור בחומר קריאה משעשע לשעות קשות. אחד מהם הוא הניוזלטר של "בייבמאסטר", אתר שמתיימר ללמד גברים חסרי ביטחון איך לגרום לכך שנשים תיפולנה שדודות לרגליהם. באתר, שזכה בזמנו לחשיפה בעיתונות המודפסת, משולבות תמונות של דוגמניות בביקיני, שוכבות נינוחות על מיטות רכות ומחייכות למצלמה במבט מזמין. המסר לגולש הוא כי אם רק יירשם לקורס לימוד הנשים של האתר ידע מה באמת נשים רוצות. נשים, על פי בייבמאסטר (שם שכנראה אומר לא מעט על האנשים שמאחוריו) הן יצורים פלאיים אך לא מתוחכמים במיוחד. אילו רק ילמדו הגברברים הנבוכים את הצופן הפשוט שמפעיל אותן, הן יימסו. בניוזלטר האחרון כותבת "שרוני", מדריכת הסמינר, על ד"ר מ', שסיפר באחד ממפגשי הקורס למתקדמים על הצלחותיו עם נשים. "אחדים מהנוכחים הביטו בו במבטי הערצה", היא כותבת, "אחר כך פנו אלי עם סימני שאלה בעיניהם, כביכול אומרים 'איך הוא עושה את זה?'. התגובה שלי לשאלה נטולת המילים שלהם הייתה פשוטה. אחד הדברים הכי בסיסיים שאני מלמדת בסמינרים הוא – לאהוב נשים. ברגע שאתה באמת ובתמים אוהב נשים, נשים רואות את זה. אנחנו נמסות מזה. אין לנו יכולת להפגין ממול המראה הזה רוע, כעס, סלידה או כל דבר אחר. ד"ר מ, מפגין זאת במבט שלו. זה הכל". פשוט מאוד ונוצרי למדי. כל מה שדרוש הוא לאהוב את הנשים והן כבר יאהבו אותם בחזרה. אך שרוני לא שוכחת עם מי יש לה עסק. "איך עושים את זה?", היא כותבת, "איך משנים את מערכת האמונות שבניתם במשך שנים כלפי נשים? מערכת שכוללת אכזבות, כעס, מרירות, פחד ואולי אפילו שנאה?!..איך יוצרים את המבט והתחושה הזאת מבלי להיראות ניזקק, מבלי להיראות חלש, חסר ביטחון או סתם מעריץ פנטי? איך אפשר להעביר כל כך הרבה נוחות וביטחון במבט ובתחושה שלך מבלי להעביר תחושה של לוזר?". והפתרון, כמה פשוט, הוא במבט. מסתבר שחשוב מאוד שלגבר יהיה "מבט חזק", שאומר "אני אוהב נשים, נשים הן יצורים מקסימים, מופלאים. אני יודע לעשות אישה מאושרת, מסוחררת, נסערת.. תיזהרי..אולי את תהיי זאת שאני אעשה לה את זה". שרוני אפילו מספקת כמה תמונות שממחישות את המבט הזה, אחת מהן של אלמוני, ב.ויליס אחד. זה נראה די פשוט. עבדתי קשה מאוד על המבט שלי ואני בטוח ששרוני תהיה מרוצה, למרות שלא שילמתי על הקורס. >
    קרנבל הטוקבקים - פרק כ"א
    1. אתמול (ג') נשלחה למערכות העיתונים הודעה מטעם משרד יחסי הציבור הקרוי (כמה אירוני) "ספין". על פי ההודעה, עורך דין דן חי יזם הצעת חוק חדשה המטילה על אתרי אינטרנט את האחריות המלאה לתוכן התגובות, והוא מתכוון להגיש אותה לוועדת חוק, חוקה ומשפט. כל זה קורה "לגמרי במקרה" יום לפני פסטיבל הטוקבקים שיערוך בשעות הצהריים ח"כ חסון בכנסת. ועוד מקריות קטנה: דן חי הוא גם עורך הדין שמייצג את חברת מזמור הפקות, שתובעת חצי מיליון שקל מ-NRG בטענה של הוצאת דיבה בטוקבקים. אם הבחנתי נכון, כלי התקשורת היחיד (בינתיים) שאכל את הלוקש של ספין היה גלובס ואף ערך ראיון עם עו"ד חי. אני יכול לקבל גישות עיתונאיות שונות משלי, אך קשה לי להיות סלחן לנוכח חוסר מקצועיות כל כך בולט. עורכי דין פרטיים לא יכולים להגיש הצעות חוק שהם יזמו. באותה מידה אפשר לפרסם שאני או הירקן שלי יזמנו הצעת חוק חדשה בנוגע להסרת מדיניות העמימות הגרעינית. התוצאה היא זהה: ידיעה חסרת כל חשיבות עיתונאית ויחסי ציבור טהורים למי שיזם אותה. 2. ספין שני: חפשו מחר בתקשורת ידיעה על סקר חדש של גיאוקרטוגרפיה הקובע שרוב הציבור בישראל מעוניין בביטול אנונימיות הטוקבקיסטים. אם לא יפורט מי הזמין את הסקר ומה השאלה עליה התבקשו הנשאלים לענות - סקפטיות חריפה תהיה הגישה הנכונה. >
    ה-HTPC הראשון שלי
    מפרט טכני: זיכרון DDR2 1GB מארז שוכב דיסק קשיח SATA2 80GB כרטיס מסך GF7600  Pentium D 2.8 dual core כרטיס רשת אלחוטי צורב DVD LG לא החלטתי באיזו תוכנת HTPC להשתמש. אולי אנסה את Media Portal. רציתי כבר להתקין את Vista Ultimate עם המדיה סנטר בעברית אבל הקדמתי בחודשיים את היציאה שלה. הצעד הבא יהיה להתנתק מהכבלים. ובעוד שנה, כשהמחירים ירדו עוד, נקנה פלסמה 32 אינץ'.     >
    ובחלומי אני כתב החצר של גאידמק
    חלמתי שאני מקבל הצעה שלא ניתן לסרב לה מארקדי גאידמק, להיות כתבלבו באתר התוכן החדש שהוא מקים בהשקעה של כמה מיליוני שקלים (פיצ'רים בולטים: ג'אווה מזהב ואתר עגול, שיוציא לשרי אריסון את העיניים והלב). למרות הבחילה העזה, אני אומר כן, כי איך אפשר לסרב להצעה שתאפשר לי לקנות בית בלי משכנתא תוך שנתיים. תוך כמה חודשים האתר החדש מטפס בצמרת הדירוג של TIM ואני מנצח על צוות של עשרות עיתונאים, שמתחרה בהצלחה באתרי החדשות הגדולים ומציג לעם את המציאות בגירסה הגאידמקית שלה. רגע לפני שדירת הגן נראית כבר בהישג יד, אני חייב לבעוט בדלי ולקלקל הכל. בכתבה על עיר האוהלים שהקים גאידמק, שארית העקרונות שנותרו לי מנהלת קרב של להיות או לחדול - ומנצחת: אני משלב שתי תגובות ביקורתיות על האיש ופועלו. ארקדי (תרשה לי, כן) קורא אלי למשרדו, דופק בזעם על השולחן ומורה לשומר הראש סרגיי ללוות אותי החוצה. נדמה לי שהחלום הזה לא תלוש מהמציאות. אמנם, במקום העבודה שלי מעולם לא נתקלתי בהוראה להשפיע על תכנים בגלל אינטרסים כלכליים, כפי שצריך להיות, ועל כך נתונה הערכתי, אך במבט כולל על העיתונות המקוונת, יש סיבות לחשוש לחדירה של התוכן השיווקי לווידאו האינטרנטי - בדלת הראשית וללא חשש מרגולציה כלשהי. התוכן השיווקי (המונח המכובס ל'פרסום סמוי') הוא תחום פרוץ לחלוטין בטלוויזיה ודי באזכור הייעוץ המקצועי של בנק לאומי בתוכנית "עסק משפחתי" עם פיני גרשון, התוכניות במימון מסחרי בערוץ הבריאות בכבלים, עיצוב האולפן של "כוכב נולד" במראה ובתחושה של סלקום ויש עוד דוגמאות רבות. אם בטלוויזיה נפלה שלהבת, לפרסומאים אין שום סיבה לעכבות בנושא האינטרנט. אנשי מסחר מדברים על תוכן שיווקי באינטרנט ובעיניים שלהם מצלצלים סימני הדולרים. חשוב להדגיש - אין הכוונה לרכישת חסות של חברה מסוימת על תוכנית או כתבה מבלי שתהיה לה השפעה על תכניה. עסקה כזו תהיה לגיטימית לחלוטין. עניין מטריד בהרבה הוא הצבת מוצרים (product placements) או לוגואים בווידאו עבור תשלום, ובעתיד הלא רחוק יוכלו להקליק עליהם כדי לעבור לאתר אחר. לי באופן אישי זה עושה פריחה, אך לצערי זו התפתחות בלתי נמנעת (הספוטים בני ה-30 שניות גוססים). אפשר להתנחם בכך שהצופים אינטליגנטים כדי להבין שלוגו או מוצר לא מופיעים בתוכנית ככה סתם והם יפעילו שיקול דעת - אם לקנות את המוצר או לא. הפן המסוכן ביותר של פרסום סמוי הוא שילוב תכנים של המפרסם בתוכנית והצגתם כחוות דעת מקצועית, ללא גילוי נאות על הקשר המסחרי בין המציג לעורך התוכנית. טובת הצרכנים מחייבת גילוי נאות כזה. אך גם בלעדיו, אפשר ורצוי להאמין (ואולי זה קצת נאיבי) שמינון מסיבי של פרסום סמוי יורגש אצל הצופים ויגרום לחוסר אמון מצדם. בתקופה בה מעורבות המפרסמים בתכנים הולכת וגוברת, כותבים ויוצרים עלולים להיות פחות ופחות חופשיים מאינטרסים זרים שלא נוגעים ליצירה. העצמאות שלהם הכרחית כדי ששוק הדעות והרעיונות יהיה משוחרר משעבוד לאינטרסים פוליטיים וכלכליים. נדמה לי שהאינטרנט גם יאיץ את התופעה השלילית הזו אך מנגד גם יספק את הבמה ליצירה עצמאית ובלתי תלויה שמתנגדת לה. עוד בנושא הזה: סקירה של הרשות השנייה על התוכן השיווקי >
    ברלין
    מי שמזדמן לברוקלין הערב יכול עוד לראות את לו ריד מבצע באיחור של 33 שנים את "ברלין", האלבום הכי עצוב מבין האלבומים היפים והאלבום הכי יפה מבין העצובים. >
    הדרך ל-HTPC המושלם או אגוזים קשים לפיצוח
    בהמשך לקטע הזה בו בישרתי לעולם על רכישת ה-HTPC הראשון שלי. כצפוי לעתים בעקבות בשורה משמחת, האופוריה התחלפה מהר מאוד בכאב ראש למחרת. אני לא אחד שמוותר בקלות. העקשנות שלי גרמה לי בעבר להשקיע כמות בלתי סבירה של זמן בניסיון לפצח אגוזים קשים. לא נעים לגלות, אבל בחלק מהמקרים הפתרון לבעיה התגלה כפשוט באופן מביך, ואפשר לתלות את העניין בליקוי מאורות רגעי שמחליף את התאים האפורים בתמונות של פרות מלחכות עשב. כל ההקדמה הזו נועדה להסביר למה על פי ההתרשמות שלי ה-HTPC הוא עדיין מוצר מתקדם מדי לרוב האוכלוסיה, שמעדיפה פתרונות פשוטים, כמו הפעלת טלוויזיה וזפזופ. אני לא האקר ולא עוסק בחקר קוונטים. הפתרונות לבעיות שמטרידות אותי מאפיינים משתמשים מתקדמים, כמוהם יש בוודאי כמה עשרות אלפים בישראל. רוב האנשים לא היו טורחים להתמודד עם הבעיה או נתקעים בדרך. פירוט קצר של הבעיות: מסך הטלוויזיה שלי ישן כי אני רוצה לקנות פלסמה רק בעוד כמה חודשים. הכניסה היחידה במסך היא Scart ובמחשב S-video. בשלב ראשון המחשב שודר בטלוויזיה רק בשחור-לבן. רק אחרי חיפוש בכל האינטרנט, הורדה של דרייבר עדכני והתעסקות מסיבית עם הכבלים, הועיל להופיעו שפריצים של צבע. חיברתי את כרטיס הקול הלא איכותי אך סביר (5.1 ערוצים) למערכת. האודיו עובר מהמחשב לרמקולים, אך ברקע נשמע טרטור חרישי אך מעצבן. ברוב קמצנותי חסכתי על כרטיס טלוויזיה של Hauppauge וקניתי כרטיס USB של d-link. לא יודע מה חשבתי לעצמי, אך כצפוי שידורי הערוצים דרך המחשב נראים חרא, ולא נראה לי שיש ברירה אלא לשדרג לכרטיס טוב יותר. הורדתי והתקנתי את תוכנת ה-HTPC מדיה פורטל התומכת בעברית, אך שמות האפשרויות מופיעים בעברית הפוכה. מעיון בפורומים מסתבר שהבעיה ידועה ואין לה פתרון אלא להיכנס לקובץ ולשכתב בהפוכה עשרות שמות של אפשרויות. אפשר להשתמש בממשק האנגלי, כמובן. כל הבעיות שתיארתי לא דרמטיות, ניתנות לפתרון וייפתרו, אך אני יכול להסיק מזה שהמחשב הסלוני נמצא עדיין בשלב בוסרי ורחוק מלהיות מוצר המוני ועממי. אולי המדיה סנטר של Vista ישנה הכל, אך גם תמורות כאלה דורשות כמה שנים. >
    Second Life מול ה-Wii - לשבת מול המחשב או לנוע איתו
    הקבלה יפה עושה עינת ענבל בבלוג User X בין העולם של Second Life לחוויה של ה-Wii. בראשונה המשתתף יושב מול המחשב, דמותו מקבלת חיים בעוד הגוף חסר ערך כאילו היה אבר מיותר. בשנייה השחקן מפעיל בגופו את העולם הווירטואלי באמצעות בקר המשחק.  ה-Wii מקרבת למימוש את תפישת ה-ubiquitous computing, חדירת המיחשוב בכל מקום. ה-Wii חדשנית יותר (וגם טובה לדיאטה) מ-Second Life (עולמות גרפיים תלת מימדיים קיימים כבר כמה שנים טובות) ולכן היא מלהיבה ומרגשת יותר. אך שתי התופעות אינן סותרות זו לזו ויכולות גם להשתלב זו בזו. ענבל מפנה לראיון של "אדם רויטרס", האיש של סוכנות הידיעות ב-Second Life עם רג'י פילס-איים, נשיא ניטנדו ארה"ב, שרואה עתיד בו שחקני ה-Wii ישלטו על דמותם בתוך עולם SL בעזרת בקר המשחק. >
    העתק, הדבק וספור את הקליקים
    הקטע הכי נצפה ב"חורים ברשת" מאז פתיחתו היה הביצוע המבריק של נעמי בן אבי ל"ישנן בנות" מתוך אתר Flix, שרשם פי 10 צפיות מכל קטע אחר. הפופולריות של הקטע עומדת ביחס הפוך לזמן שהשקעתי בו - הדבקתי קישור, שרבטתי כותרת ולחצתי "פרסם" - כ-10 שניות. קטעים שכתבתי במשך שעה אפילו לא דגדגו אותו. הייתי יכול לצקצק בשפתיים ולכתוב כאן משהו על שטחיותם של הגולשים והמדיום, אבל אני לא מאמין בזה. ראשית, הביצוע של בן אבי הצחיק אותי מאוד ואפשר להבין למה הוא נגיש ליותר אנשים מכל קטע אחר, שדורש ריכוז או הבנה מוקדמת. שנית, אני מאמין בתזונה מאוזנת של תכנים המשלבת בין אוכל עממי למעדנים. הערבוב הזה עושה טוב לכולם - גם לכותב וגם לקהל הקוראים. אתר שמציע רק קישורים לקטעי וידאו מצחיקים בסופו של דבר יישאר עם קהל יעד מאוד צעיר, ומי שיכתוב רק פוסטים גבוהי מצח יישאר עם קוראים מעטים. שלישית, רייטינג זה לא הכל. לפעמים יותר מכמה אנשים קוראים אותך חשובה השאלה מי קורא אותך. אני לא אוהב את digg.com. האתר אמריקני מדי ואני מתקשה למצוא בו תכנים שמעניינים אותי, גם במדור הטכנולוגיה. משתרבבים לשם לא מעט קטעים ממוחזרים, לא בדוקים ושגויים. אבל המתכונת של אתרי קישורים המבוססים על "תבונת ההמון" הוכיחה את עצמה. אולי זה לא מפתיע ש-digg עבר את ניו יורק טיימס (על פי אלקסה בע"מ), אך מה יהיו ההשלכות כשיעבור את cnn? אתרי התוכן חייבים לשלב את "חוכמת ההמון" הזו בתוכם אם ירצו להישאר מובילים ב-2.0. אם לא יעשו את זה, האתרים המקשרים יעברו את ספקי התוכן המקורי. אני לא יודע עד כמה התרחיש הזה תקף לגבי ישראל, אני מאמין שזה יקרה גם כאן, אך התהליך יהיה איטי בהרבה. >
    ישנן בנות 2
    אחח, אין כמו מנת טראש אמיתי כדי לנקות את הראש בסוף היום. הקליפ של "חובבי ציון" הוא גירסה עברית ללהיט השבדי המעצבן נורא של בוטן אנה. הגירסה החובבנית הזו לשיר היא שיחוק. הקישור דרך ליאור הנר באנקודוטות. >
    בדיוק הייתה כאן נעמי קמפבל עירומה
    פספסתם? אוי, חבל. זה קרה אתמול ושודר ברשת בשידור חי. קמפבל לא לבשה דבר מלבד נעליים (כלל ידוע הוא - דוגמנית תיפרד מתחתוניה לפני שתאמר שלום לנעליה) ונסרקה באמצעות גדוד סורקים חטטניים שלא פספסו מילימטר מגופה. הסריקה התלת מימדית הייתה במסגרת פרויקט מיוחד של הצלם ניק נייט, והייתי שמח להסביר מהו אם הייתי מבין בעצמי. במקומות מסוימים נהוג לעשות דברים כאלה ואם מישהו חצוף שואל למה מסבירים שזה "מיצג". יש תמונות מטושטשות בבוינג בוינג. לא שזה מעניין אתכם. אתם הרי מתעניינים במפרט הטכני של הסורקים, בהתכתבות הסמויה בין המיצג לז'אנר של אמנות הגוף משנות ה-60 והוגים בהפיכת קמפבל לדימוי קיברנטי. בלה בלה בלה. >
    נפלה עטרת ראשינו - יום אבל בבלוג
    נשיא טורקמינסטן הדגול, ספרמורט ניאזוב, איננו. מי שנהג לכנות את עצמו אבי הטורקמנים היה איש כלבבי. הוא פירסם חוק שאסר על גידול שפמים וזקנים, ואסר על האזנה לאופרה, הוא שינה את שם החודש ינואר לשמו ואת שם החודש אפריל שינה לשם אמו. הוא חילק את גיל האנשים לתקופות שהמציא, וצבר הון אישי של יותר משלושה מיליארד דולר בעוד בני עמו סובלים מעוני. בעיר הבירה ישנו מגדל גבוה ובראשו פסל זהב בדמותו, המסתובב במשך היום כך שהוא פונה תמיד אל השמש; ספר שהוא כתב, המגולל את תולדות האומה הטורקמנית, מופיע בכל הספריות הציבוריות ותוכניות הלימוד, וכל האזרחים חייבים לקרוא בו. הוא המציא את יום המלון, הפרי הלאומי, שהרבה מזניו קרויים על שמו. נו, אז אני שואל אתכם, לא חבל על עלם מחמד שכזה, שנקטף מאיתנו והוא בן 66 בלבד? היה שלום, ספרמורט. לעולם לא נשכח אותך. >
    האם האינטרנט עוזר לנו להיות ספקנים - אורי גלר כמקרה מבחן
    "לא ניתן להבדיל בין כל טכנולוגיה מתקדמת דיה לבין קסם", אמר פעם ארתור סי קלארק. לא מדובר רק בטכנולוגיה מתקדמת. אפשר להרחיב את ההגדרה: כל פעולה שאנשים לא יכולים להסביר עלולה להיתפש בעיניהם כקסם אם לא יגלו ספקנות. שני סוגי אומנים עוסקים בקוסמות: קוסמים ומכשפים. ההבדל בין השניים הוא שהראשונים מבססים את הקסמים שלהם על ידע כמו זריזות ידיים ותחבולות אחרות, והשניים אוחזים כביכול בכוחות על טבעיים. אורי גלר, הטוען כי הוא בעל כוחות נסתרים, הוא על כן מכשף לכאורה. בתקופת הרנסנס נפוצו באיזורי הכפר באירופה מכשפים עממיים, שליהטטו באמצעות קלפים, אסטרולוגיה ושאר טריקים. כמה מאות שנים לאחר מכן, יושבים 30 ומשהו אחוז מעם ישראל כדי לצפות במכשף מלהטט בטלוויזיה. בזמנו הגדרתי את התוכנית החדשה של אורי גלר כנקודת שפל חדשה של "קשת". אני עדיין חושב כך, אך מסתבר שב"קשת" מכירים את נפש בהמתם הרבה יותר טוב ממני. הרייטינג הגבוה של אורי גלר מדאיג, כי הוא מצביע לא רק על מידת הצלחתה של התוכנית אלא על מצבה של ישראל במטוטלת בין חברה של אנשים חושבים לבין זומבים שמאמינים לכל ממבו-ג'מבו, בין ספקנות לבערות. התקשורת, כהרגלה בקודש כשמדובר בתוכניות של "קשת", ליוותה את "מחפש את היורש" בכתבות פרומו, שהצטרפו לתוכנית קידום עצמי שהתחזתה לסרט תיעודי ב"קשת". הביקורת צמחה מלמטה, דרך טוקבקים, פורומים וסרטונים שהופצו בדואר האלקטרוני. ה"זנב הארוך" העלה באוב את ההופעה האומללה של אורי גלר אצל ג'וני קרסון, אנשים הסבירו זה לזה איך עובד הטריק של כיפוף הכפיות, גילוי ציורים במעטפות חתומות, תיקון שעונים מקולקלים ושאר התרגילים. רק לאחר מכן החלו להתפרסם כתבות ביקורתיות בעיתונות: בוקי נאה גילה ב"ידיעות אחרונות" את הטריק של נהיגה במכונית בכיסוי עיניים ובאותו עיתון ממש פורסם ראיון נרחב עם ג'יימס רנדי, מהמבקרים הגדולים של גלר, האיש שניצח אותו בבית המשפט והציע לגלר מיליון דולר אם יוכיח את יכולותיו הנסתרות (ונענה בשלילה). גלר, שבעצמו הודה כי אילו היה מתחיל את הקריירה שלו היום הביקורת לא הייתה מאפשרת לו להצליח, נלחץ והורה לפרקליטיו לפעול להסרת קטע מ-Youtube בו נתפס במצלמה נסתרת, על פי דיווח ב"ידיעות אחרונות". גם קטע המתעד את גלר אצל קרסון הוסר באופן מסתורי מ-Youtube. ביומיים האחרונים מופצות ברשת תמונות המוכיחות שאחד המתחרים ב"מחפש את היורש" חשף את עצמו בתרגיל "על טבעי" שביצע. כל הביקורת הייתה נמנעת אם "קשת" הייתה מציגה את "היורש" כתוכנית קסמים חביבה, כי מי לא רוצה לשאול את עצמו "איך הם עשו את זה?". "הודיני", שלא התיימר להיות יותר מקוסם, מסמל את היכולת האנושית המופלאה להתגבר על כל מכשול. בניגוד אליו, גלר טוען שהבזק שמיימי העניק לו את הכח לכופף סכו"ם ביתי. נו באמת, הייתי אומר שזה מעליב את האינטליגנציה של הצופים. התהייה שלי היא עד כמה האינטרנט כפלטפורמה מהירה להעברת מידע מגבירה את הספקנות בקרב אנשים. האם יותר ויותר אנשים ירצו לדעת יותר ואולי הספקנים היו כאלה מלכתחילה והמידע המופץ משכנע את המשוכנעים, בעוד הרוב ממשיך לבהות בקסמים בעיניים משתאות, בדיוק כמו לפני 500 שנים. >
    האנטי גיבור שלי לשנת 2006
    בריאן אטין הוא אחד מכוכבי האינסטנט הבולטים שהצמיח Youtube ב-2006, וללא ספק הנוגע ללב מכולם. כפי שקרה לא פעם, האינטרנט הציף למעלה מבחן בד מצולם שעשה אטין ב-1984 לסרט Full Metal Jacket של סטנלי קובריק. אין טעם לראות את הווידאו יותר משתי דקות. כל אחד בטח נתקל לפחות פעם בחייו בטיפוס כמו אטין, החוטא בהיבריס ובטוח שהעולם עוצר את נשימתו ברגע שהוא פותח את הפה. אולי מהסיבה הזו ובגלל משחק היתר של אטין הסרטון הפך ללהיט ב-YouTube וגרר חיקויים, פארודיות ומחוות לרוב. אולי אותן סיבות גרמו לקובריק לא לתת את התפקיד לאטין ותהילת העולם חלפה לו מעל הראש (לעולם לא נדע - את הסוד הזה קובריק לקח איתו לקבר). כמה ימים לאחר שפורסם הווידאו המקורי של אטין והפך ללהיט צץ וידאו נוסף, כביכול של אטין, בן 43 היום. ויכוח סוער בין הגולשים בשאלה אם זה הוא או לא, שנקטע כאשר הופיע סרטון של אטין האמיתי, מבוגר יותר, עם אותו מבט אך יהיר פחות. מה שאומר אטין בווידאו החדש בכלל לא חשוב ולא ממש מעניין. המטא-סיפור מרתק ומכמיר במקרה הזה: שחקן כושל עושה "קאמבק" אחרי 22 שנים ומדגיש את הפער בין מי שהוא חלם להיות לבין מי שהפך להיות אחרי שהחיים כופפו אותו. אטין הוא גירסת הווידאו לאנשים שמצלמים עצמם במצלמה יום אחרי יום, שנה אחרי שנה, ואפשר לדפדף אותם מהר ולראות את הקמטים מתרבים והשיער מתדלדל. ואולי הסיפור של אטין פחות פתטי ועצוב מכפי שזה נדמה: האינטרנט הוא המדיום של הלוזרים בהא הידיעה ומספק לאנשים מסוגו חיי נצח - הרבה יותר מ-15 דקות התהילה שהבטיח להם אנדי וורהול. אם אתם לא מאמינים תקראו בוויקיפדיה. >
    ביפן יש טלוויזיה מצוינת
    בתוכנית הטלוויזיה המופתית Silent Library ("ספריה חרישית"?) המתחרים צריכים לשמור על שקט בספריה בעוד המשתתפים האחרים מתעללים בהם בעזרת שלל מכונות עינויים ומצחקקים להם. תשכחו מהעתקת הפורמט. מועצת הרשות השנייה לא תאשר את זה בחיים - גם לא ב-2020. אבל אולי אם יקמבנו את עירית לינור לתפקיד הספרנית הקשוחה (אודטה, מרגול ולימור לבנת בפאנל) ויניחו על השולחן ספרים של פאולו קואלו, רם אורן ועירית לינור, זה יהיה מספיק מענה גם בלי עינויים. >
    אפילו בריטני מפספסת
    האינטרנט תרם לכך שסלבריטאים לא יכולים לשלוט יותר על עוצמת החשיפה התקשורתית שלהם. מי שרוצה להיות מפורסם היום חייב לשלם את המחיר - צלמי פפארצ'י ואנשים עם טלפוני-מצלמה יכולים להנציח אותם בכל רגע בחיים. האובססיה של רבים מהמפורסמים האלה לתעד את עצמם במצבים אינטימיים הביאה לכך שקטעים המצולמים שלהם דלפו והופצו בתפוצה רחבה מאוד בזמן שיא, תודות לרשת, אם בגלל גניבה או רצון לנקמה של בני הזוג שלהם לאחר הפרידה. אני לא מתכוון דווקא לסרטוני הפורנו הביתיים של פריס הילטון או פמלה אנדרסון - בעיני אלה לא מעניינים יותר (לרוב פחות) מכל סרט חובבים של זוג אלמוני. הכוונה היא לרגעים בהם הם נתפסים באנושיותם - ללא איפור ואומרים דברים שלא היו מעזים לומר מול המצלמה ללא הסוכן האישי ולאחר שווידאו שהם במיטבם. בסרטון הבא בריטני ספירס, לשם שינוי עם תחתונים (כנראה) מצולמת על ידי האקס, קווין פדרליין. אל תשאלו אותי מה היא לקחה אבל מתוך הערפל ואולי בגללו נשמעים כמה משפטים אמיתיים. בשלב מסוים היא אומרת משהו כמו "אני מרגישה שאני מפספסת משהו בחיים, כאילו שאני נשארת מאחור". אולי יש בזה שמחה לאיד, אבל יש משהו יפה בכך שאנשים שמתוכננים כמוצרי צריכה להמונים מתגלים כבני אדם, וגם בהם מנקרית לפעמים התחושה שהחיים היו כאן הרגע והשאירו אותם עם ריקנות. >
    תגובה הולמת
    במאי הסרטים האוסטרלי ג'ון ספרן עושה רושם של בחור מצוין. אי אפשר להבין מילה ממה שהוא אומר אבל הוא נראה נלהב ונחוש. לספרן נמאס מכך שמורמונים מתדפקים על דלת ביתו בבקרים ומנסים להמיר את דתו, אז הוא טס לסולט לייק סיטי ביוטה כדי לדפוק על דלתותיהם של המורמונים בבקרים ולשכנע אותם להמיר את דתם לאתאיזם. >
    הברוגז
    סרטון Stop Motion יפהפה המתעד ריב בין שני חברים, טוני ופול. איזו השקעה. >
    מוות, הטאבו הגדול האחרון, נשבר ברשת
    הזוועה פופולרית יותר מפורנוגרפיה, כתבתי במאי 2004 בעקבות הפצת סרטון המוות של ניק ברג, האזרח האמריקני-יהודי שראשו נערף בעיראק בידי אנשי אל קאעידה. אז התברר כי מספר הגולשים שחיפשו את הסרטון במנוע החיפוש לייקוס היה גדול פי 12 (!) ממושא החיפושים במקום השני, סרטון הסקס של פריס הילטון. הביקוש העצום לסרטון ההוצאה להורג של סדאם חוסיין באתרי שיתוף הווידאו ממחיש שלא מדובר בתופעה חד פעמית. ההסבר שלי לתופעה הוא פשוט. קשה כבר לזכור, אך לפני שהגיח לחיינו האינטרנט המסחרי, אי שם בשלהי 1994, החברה הישראלית (כמו רוב החברה המערבית והאמריקנית במיוחד) הייתה פוריטנית הרבה יותר ביחס להיום. האינטרנט שבר את הטאבו של הסקס - לדבר על זה, לראות ולהראות. חופש הביטוי לכל גולש, ושפע הציצים והאיברים הזמינים ברשת לכל דורש, על פי כל דרישה, חריגה ככל שתהיה גרם לכך שסקס הפך להיות עניין רגיל ובהחלט לא המסתורין הגדול שהיה בגלל ההסתרה וחוסר הידיעה. המוות הוא הטאבו הגדול האחרון בחברה המערבית והאינטרנט מנתץ גם אותו בהדרגה. בשלב זה עדיין יש צמא גדול בציבור להיחשף לרגע המסקרן והמבעית בו אדם מאבד את חייו, אך כאשר יופצו עוד ועוד סרטונים כאלה גם המוות יהפוך לטבעי יותר. למזלי, מעולם לא ראיתי אדם מת במציאות הפיזית ואני זוכר היטב את הפעם הראשונה שראיתי מוות בסרטון. אני זוכר את תחושת האדרנלין, את הלמות הלב. כשראיתי היום את וידאו ההוצאה להורג של סדאם חוסיין זה כבר לא עשה לי כלום ולא בגלל שמדובר ברודן. האם אני צריך להרגיש רע כאשר הלב לא מתכווץ יותר לנוכח הרג של אדם אחר? אולי, אבל קשה לשקר את הגוף, שמתרגל לבסוף לכל דבר. אני לא חושב שחשיפה מוגברת להרג ורצח תהפוך אותנו לאדישים יותר - היא רק תרגיע את הכמיהה הנוכחית לסנאף. >
    Archive