Miss Tomorrow http://www.misstomorrow.com/misstomorrow-voice Powered by Syndu משפטים שאסור לומר לבחורות שלא רוצות ילדים
משפטים שאסור לומר לבחורות שלא רוצות ילדים

לא משנה כמה בחורה בארץ תחליט לחיות חיים מנותקים מכבלי הנורמות בחברה, היא תמצא את עצמה בעל כורחה עונה לשאלות בלתי נסבלות. רק בישראל המוכר בפיצוציה או בעל הדירה שלך בטוחים שהם זכאים לדעת אם את מתכננת ללדת בבוא היום. איכשהו, זה מסקרן אנשים לדעת אם את הולכת בתלם או עלה סורר שנפל בשלכת. אנשים דוחפים את עצמם לרחם שלך כאילו היה כספומט ונותנים לך לחוש כאילו את חייבת דין וחשבון. זה תמיד היה ותמיד יהיה. מספיק לקרוא טוקבקים מתחת לאייטם של דוגמנית נוספת בת עשרים שהחליטה להפוך לאמא ולהבין עד כמה זה נראה פה טבעי שבחורה שלא ראתה רבע עולם לבד כבר משתעבדת לחיתולים ועגלות. 

כשדנה פרידר, כוכבת הילדים בת ה-28, סיפרה בראיון שתמיד רצתה להיות אמא צעירה מישהו הגיב "אמא צעירה את כבר לא תהיי". נדהמתי. את צעירה! רציתי לצעוק שם. מכאן קל להבין שכל אחת מעל גיל זה נחשב בעיני אנשים פה לסחורה פגומה, קשישה, סבתא בפוטנציה ותמהונית הזויה. לא שזה מונע מכמה לעשות בדיוק כך. השעון הביולוגי בהחלט מתקתק אבל נראה שהוא מעיר את כל השכנים והמכרים שלך יותר מאותך. בגיל 28 אפילו לא הצלחתי לגדל את עצמי, כמו היום בערך. עם עציץ אחד שהוא תינוק ובובות פרווה שזוכות ליותר יחס מילדים מסוימים. ממתי בחורה שעוד לא בת שלושים נראה למישהו מבוגר לאימהות? אפילו פרידר הרגישה כך.

תתפלאו חברים, אשה יכולה לחיות חיים טובים ומלאים בלי צאצא מייבב על הכתפיים. היא יכולה לרצות להשאיר דבר מה מאחוריה שאינו בקבוק חלב. האם למישהו אכפת מגבר בן חמישים שטרם הביא ילד? לא. בישראל במיוחד אוהבים אימהות צעירות. למדינה פחות אכפת אם השארת הישג היסטורי יוצא דופן מאחוריך. מבחינת רוב האוכלוסיה להביא ילדים זה נחשב יותר מפרס נובל. אנשים רואים באישה ללא ילדים מישהי "שלא רצו" ולא בחורה שפשוט הבינה שהיא ואימהות זה לא זה. במקומות אחרים בעולם לא מחטטים ויותר ויותר נשות קריירה אומרות "לא בא לי" בלי לעבור אינקוויזיציה ספרדית.

אפשר לראות עד כמה החברה מדרבנת ילודה לפי כמות האימהות שהשתלטו על בתי קפה בעיר והפכו ללגיטימיות את צווחות יונק הצומי שלהן, מלך הממלכה עם הסוכרים ביד, בעוד הרווקה שיושבת בפינה לבד ומנסה להתרכז היא חצופה. "נכון שאין לך ילדים?" הן ישאלו בהתגוננות אם ביקשת שקט. לא ברור ממתי אימהות החלו להתנהג כמו קפטן ספארו על אספרסו, לא לוקחות שבויים. אם הן צריכות לשמוע את הבכי ההיסטרי של היורש אז כל מי שמנסה להתרכז בישיבת עובדים בשולחן ליד צריך לסבול גם. מי אמר שערכי השיתוף של הקיבוץ התפוגגו?

ועדיין, בעולם המודרני הזה שמעודד אישה להיות הכל אם היא רק רוצה, יותר ויותר נשים וגברים מתחילים לפתח אמפתיה והזדהות מאוחרת עם מי שיושבת במלוא הדרה ואומרת "לא חושבת שבא לי להיות אמא" או "אין לי מה לתת לו כעת. זה יהיה חסר אחריות ללדת, העיקר להביא" וגם האישה שאומרת "לא בא לי קריירה, רק להיות עם הילד" גם הפסיקה להיראות כמו אישה מודל 1940. כן, אנחנו יכולות הכל. אבל יש מחיר ואולי, מה לעשות, לא בא לנו לשלם אותו. לכאן או לכאן.

זיהיתי משהו בעיניים של אנשים כאשר סיפרתי להם שאני עדיין חשה כמו בגיל עשרים ותקועה מסביב לתחת הקיומי של עצמי. זיהיתי סוג של "אני מבינה אותך" עמוק. איפשהו, אולי בעולם מקביל הן היו מטפחות יותר את הקריירה, את הזוגיות, את החלומות שלהן לפני שהפכו לעבד של ילד. נשים רבות יולדות כדי לרצות את אמא ואבא, את החבר, את הבוס ואחר כך הן אלה שנשארות עם דיכאון בהרבה מקרים. איך לא, הן כבר לא במקום הראשון. כמובן, כשאני נתקלת בבכורה של יעל גולדמן באינסטגרם אני מתמלאת בחשק עז להביא ילדה ואם אפשר, יפה כמוה. אבל אז הרגע חלף וחזרתי להיות התינוקת המגודלת שאני.

לא מזמן נתקלתי במאמר ממגזין "אל", שם ניסחה הכתבת שאלות מציקות שחוזרות על עצמן בכל פעם שמישהו שואל אותה משהו לגבי ילדים. זה היה נראה לי פשוט חובה לשתף. כמובן, אין לי דבר נגד אימהות. יש כמה הורסות ובעלות ילדים מדהימים. אבל אם אתם מאלה ששואלים ומחטטים בחייהם של אחרים, אנא, תפסיקו. זה באמת לא מעניין את מי שלא רוצה ילד לדעת שבעיניכם אנחנו מפספסות דבר מה. אני גם יכולה להתפייט בפניכם על הערב הנעים שלי עם בן זוגי, מול סרט טוב ועם בובת הפאג הפרוותי שלי בידיים אבל אני שותקת.

 

1. "את תשני את דעתך"

 זו הרי החלטה גורלית. לא התלבטות בין שוקולד למוקה או בין חולצה לשמלה. לא לגבי הבאת עוד בן אדם שהוא תחת אחריותי.

  צילום: Yaniv Edry

2. "מי ידאג לך כשתזדקני?"

אממ, הפיליפיני שידאג גם לכם אחרי שהילדים שלכם זרקו אתכם לבית אבות גריאטרי. 

 צילום: Yaniv Edry

3. "את לא רוצה להשאיר מורשת מאחוריך?"

כן. המורשת שאני רוצה להשאיר זה ספר ששינה תפישות עולם, הישג היסטורי, אשמח למצוא תרופה לסרטן. ילד הוא מורשת שכמעט כל אחד יכול להשאיר ומאחר וכבר לא אהיה כאן, למה שיהיה לי אכפת?

 צילום: Yaniv Edry

4. "אבל לידה היא כזו נס!"

מה, כמו חנוכה כאילו? נס, נס? משהו שקורה בכל רגע נתון מאז ומעולם אינו יכול להיחשב לנס. אלא אם ילדתם שישיית יצורים, חצי פאגים וחצי ינשופים. זה נס!

צילום: Nirimmi Hakanson

5. "לעולם לא תדעי מהי אהבה אמיתית עד שלא תחזיקי ביד את התינוק שלך"

סורי אמא, אבא, אהובי ונעלי העקב האדומות שלי מפריז שסיפרתי לכם שאני אוהבת אתכם. כנראה ששיקרתי. 

צילום: Nirimmi Hakanson

6. "אבל ילדים מביאים כזה אושר לתוך חייך!"

כן, וכאבי ראש, שעות ללא שינה, דיכאון לאחר לידה, הוצאות כלכליות מגיהנום, היעדר זמן לעצמך, קילוגרמים עודפים, צרחות חצי יום. אכן, אושר!

 צילום: Yaniv Edry

7. "את תרצי בסופו של דבר כשהשעון הביולוגי שלך יתקתק"

שיתקתק, שיעיר את כל הבניין מצדי אבל כנראה ששלי שבור כי לא שמעתי אותו.

 צילום: Yaniv Edry

8. "אבל הילד שלך יאהב אותך ללא תנאים!"

לא, כלב יאהב אותך ללא תנאים. הילד שלכם? אולי עד שיהפוך בן 12 לפרזיט מפונק וסוציאופט כפוי טובה.

צילום: Yaniv Edry

9. "למה לא?"

 זמן. כסף. חופש. עצמאות. להמשיך?

 צילום: Nirimmi Hakanson

10. "את תצטערי על זה"

אל תאיימי, תוכיחי!

 צילום: Yaniv Edry

קבלו שיר מושלם, "Let's Go Sailing "Sideways

]]>
http://www.misstomorrow.com/misstomorrow-media-story-85233 http://www.misstomorrow.com/misstomorrow-media-story-85233 Mon, 08 Jun 2015 10:16:45 +0300
16 דברים שהאמנו בהם כשהיינו צעירים ותמימים
16 דברים שהאמנו בהם כשהיינו צעירים ותמימים

לפעמים אני נדהמת מכמה תמימים היינו, יותר נכון, הייתי. להאמין במחשבה כלשהי בזמנו רק כדי לגלות שנים מאוחר יותר שאני אפילו לא בכיוון. החיים הם מה שקורה לך כשאתה כותב פוסטים עליהם. לא מזמן "חגגתי" יום הולדת. יותר נכון, בהיתי לתקרה ותהיתי "מי אני ומה אני?" אבל שרדתי כדי לספר. אתם תמצאו אינספור אנשים שיתעקשו לגלות לכם שגיל הוא רק מספר ואולי יש בזה משהו. הרי, אני בבית זו שנמסה מבובות פרוותיות בעוד אורי בת ה-11, היורשת של בן זוגי גל, מציצה לעברם בחיוך וחוזרת למחשב שלה. 

אני נזכרת בימי התום לא מעט. כשהבטנו בעיני עגל רך לכל הרבה דברים חדשים. בימים ההם הכל היה פשוט יותר. כן, הגיל מביא הרבה תובנות אבל הוא גם בעיקר מאיץ אותך קצת כדי להספיק עוד קצת מהחלומות הלא ממומשים. לא מזמן שכבתי לי במיטה וקפצו לי לראש תהיות כה נאיביות. אולי גם אתם מפליגים למחוזות התמימות. הרי, זה שלא ראינו חד קרן לא אומר שאין. להתבגר אומר שאתה נאלץ לבהות במציאות דרך משקפיים פחות ורודים. נכון, אין סיבה להיפרד מהתמימות לגמרי אבל בטח אין טעם להיאחז בנאיביות בכוח.

אז מה הייתי אומרת לגירסה הצעירה של עצמי לפני עשור או שניים? רק נותנת מבט חודר, חוזרת על דבריה "את תהי עצמאית לגמרי, הא? יש לך את כל הזמן שבעולם? ענק. ספרי לי עוד על הזמן הזה" וחוזרת לכתוב עוד פוסט. אז הנה, אספר לכם עוד, המיטב של נעוריי. בדברים הללו האמנתי והם בגדו בי:

אני, יסמין לוי, סמנכ"לית הקריאייטיב באתר "חורים ברשת"

 צילומים: Ella Uzan

כסף זה לא הדבר החשוב בחיים

אח, כן, לא להאמין שחשבתי ככה. רק על זה מגיע לי מינוס מאה. הייתי בטוחה שאין דבר מגניב ועמוק יותר מאמן מיוסר. האמנתי שכסף זה נחמד אבל העיקר "הגשמה", מילים יפות שכאלו. מהר מאוד אתה מבין עד כמה כסף מסובב את העולם ושהוא למעשה קונה כמעט הכל. אפילו בריאות ואהבה במקרים רבים. או יותר נכון, גישה לרופאים הכי טובים או למסיבות הכי שוות שם אתה עשוי להכיר בן זוג מליאן שיכול להיות גם מתוק. תמיד חייתי מעבר ליכולתי לאפשר לעצמי אבל הייתה תקופה שגם לא ידעתי מאיפה יגיע השקל הבא ותהיו בטוחים, זה יכול לערער הכל: זוגיות, בריאות, שלווה, הכל נראה קודר כששאלת המיליון אגורות מרחף מעליך: איך אסתדר? אז כן, כסף זה חשוב. מאוד חשוב ולא רק כדי לדעת שתוכלו לאכול במסעדה מבלי שמנהל הבנק יצלצל בתור קינוח אלא כדי שתוכלו לקנות דברים שמשמחים, לחסוך לרגעים קשים, לטוס לחו"ל כשאתה חייב לעמוד ליד מגדל אייפל כמו גלויה שחוקה. עזבו אתכם דבר אלי בפרחים. דברו אלי בשקלים.

 

יש לי את כל הזמן שבעולם

לא להאמין אבל המחשבה הזו ליוותה אותי לפחות שני עשורים. האמונה הנאיבית שאין מה למהר, להילחץ או לפעול כי "הזמן הכל יכול". תמיד דחיתי דברים גדולים מתוך אמונה שיש לי זמן ואיני צריכה להחליט עכשיו. אני אוהבת לא להחליט ולזרום, לרחף בתוך יקום בלתי מחייב, לנוע בלי לעמוד מאחורי החלטות דרמטיות. איני גם אוהבת החלטות שדוחקות אותי לפינה. מעבר לכל מה שאני חושבת לגבי מוסד הנישואין למשל, המחשבה שאת לא יכולה בקלות לקום וללכת אם בא לך ורע לך מלחיצה אותי. להביא ילד לעולם זו מחשבה שגם מציבה עובדה מוצקה לפניך: אין דרך חזרה. יפריע, ישגע, ידכא אותך? טאף לאק. מגלים מהר מאוד שבקריירה, מילת המפתח היא ליזום. רוב הדברים לא באים אליך. אני עדה לדברים נפלאים שיוזמות ומפגשים חדשים הולידו. וכן, אין את כל הזמן בעולם. השעון הביולוגי כן מתקתק, יש גיל שהרבה יותר קשה לעשות הסבה אם אינך סגורה במה שאתה עושה. האמת המרה היא שהזמן אינו חבר של אף אחד והוא הולך ואוזל בכל שנייה.

אהבה תציל כל קשר

ובכן, לא. היה לי קשר בעבר שאהבה לא הצילה ולא הבנתי איך כי אלוהים, כמה ניסינו. כמו תקליט שבור חזרנו על דפוסינו אבל מה לעשות, לא הסתדרנו. הקשר אחריו בכלל עלה על שרטון בגלל הבדלי אישיות ובתכלס, אפשר לנגב את המילה אהבה עם פרחים נבולים כי היא לבד לא תקדם כלום בקשר. קל לאהוב מהר, קשה להסתדר. אנשים הם יצורים חמקמקים, לא יציבים, בעלי הרגלים. אישיות של אדם קובעת את התנהגותו והשקפת עולמו ואהבה לא בהכרח תשנה זאת. זה כמו להילחם בטחנות רוח ולחזור על אותן מנטרות וריבים. החיים בלופ הם מה שקורה כשרק אוהבים. לא קל ככה ובסוף מלחמות ההתשה האלה יסלקו כל זכר ל"אהבה". אהבה גם דועכת יחד עם המשיכה ומה שנשאר בסוף עם הפרטנר זה איך הוא יצא שוב ילדותי ורגיש מדי בקטע הזה והזה. בלי אהבה אין הרבה טעם לקשר אבל בלי להסתדר, אין סיכוי לקשר. אהבתם את הסעיף הזה? נראה אתכם מסתדרים איתו!

 

ציונים זה חשוב

איזה בדיחה. כלומר, אם אתם סטודנטים למשפטים, רפואה ופסיכולוגיה כנראה שציונים טובים באמת יעזרו. בתקשורת? פחחח. הבוס הראשון שלי בתחום אפילו לא טרח להביט על גיליון הציונים שלי. זה לא עניין אותו. היה לו נחמד לדעת שסיימתי תואר אבל בתחום כה אמורפי לציון באמת אין משמעות. בעולם כיום מלמדים סטודנטים איך לצלוח מבחנים כמו תוכי. לשנן טכניקה ואם אחרי שנתיים יתקילו אותם בשאלה כלשהי הן יעמדו בהלם. כאילו שאי פעם אצטרך לדעת תקצוב ובקרה. המידע התפוגג בין התאים. האם אותו סטודנט מצטיין יגיע רחוק? לא בהכרח. האם הסטודנט שנכשל יצליח? אולי. ציונים נועדו לשמח את הסביבה ולקנות שקט. בתחומים כה רבים לציון אין כוח אבל העיקר שהייתי חרשנית לחוצה וחרדתית. למדתי כאילו חיי תלויים בזה וכולה תואר בתקשורת וניהול ועוד במכללה למנהל ולא הרווארד, כן? אני עוד זוכרת איך הבטן התכווצה לי מסטרס כשהלכתי ללוח לראות כמה קיבלתי. כשהופיע לי 100 הרגשתי כנפולאון וכשנכשלתי כמו יריבו של רוקי בזירת האגרוף. ציונים שלטו בחיי וכמה תמים זה היה. אם מישהו היה לוחש לי בימים האלה, "עזבי אותך, לא זה מה שיעזור לך בקריירה", הייתי נותנת לו מאה. עגול.

אכבוש את העולם עד גיל 30

אוקי, אז כנראה שלא. פעם הייתי בטוחה שזה פשוט יקרה, שכל חלומותיי יתגשמו מעצמם ואהיה בכלל בניו יורק או הוליווד בלא ברור מה בכלל. המחשבה הייתה שכאשר רק אחליט אהפוך לכוכבת קולנוע/תסריטאית מצליחה/זמרת אייקונית/מיליארדרית אהיה. גיל שלושים הגיע ואותן בעיות, לבטים, קשיים ובעיקר, שום סממן לכיבוש עולם. כדי לכבוש את העולם אתה צריל להחליט קודם במה ועד עכשיו אפילו לא הייתי סגורה על זה. פשוט לא הצלחתי להתאפס על זה. חיי התגלו בדיוק כמו התואר בתקשורת: אמורפיים, נזילים, לא יציבים. ואף מילה על זה שאבא שלי נהנה לספר לי איך אני קוראת רק על סיפורי ההצלחה ולא על כל אלה שניסו ולא הצליחו ומכאן שבכלל צריך להתמקד במטרות ריאליות וכאלה. אבל זה לא אומר שהפסקתי לקוות. פשוט צריך להיפרד ממה שבטוח לא אהיה (מה, לא אהיה דוגמנית על ב"ווג"או אמציא תרופה לסרטן?) אבל בתחומים כמו ספרות הכל עוד פתוח. גם כדאי להמיר את "לכבוש" ל"רשימת מטרות" ולהתקדם לאט. הספר שלי "נטופיה", אותו כתבתי עם בן זוגי גל כעת בעריכה אחרי התרגום לאנגלית ונותר לקוות שיצליח ואם חלילה לא, תמיד אפשר לכתוב עוד ספר ועוד ספר ומי יודע מה יקרה. עם השנים מפנימים: ישנם עוד הרבה מוכשרים וכדי לכבוש את העולם צריך סבלנות, התמדה, כיוון, נחישות, מזל, זמן ואפילו כסף כדי לקדם מטרות בעולם הקפיטליסט הזה. נקודת האופטימיות? ניתן לכבוש גם בגיל 90.

 

ההורים לא מבינים כלום

מי לא היה בטוח שאין להם מושג מהחיים שלהם? איך שההורים מטיפים מוסר הנטייה הטבעית היא לגלגל עיניים. גם כשהם משמיעים לוגיקה טהורה. שוב פעם הנאום על איך לחסוך, איך להצליח, איך ללמוד, איך לאכול ובגדול, איך לעשות משהו הפוך מאיך שעשית. הרבה שנים נאבקתי במה שאבא אמר וגם כשאמי ז"ל הייתה בחיים רבתי גם איתה. אז פעם העפתי קערת סלט במטבח של אמא ופעם נבחתי על אבא לפני שטרקתי את הדלת בהפגנתיות. בסוף הם צדקו בהרבה דברים. פשוט מי רצה לשמוע? בדיעבד הם הבינו לא מעט לגבי טיב הקשרים שלי או הנטיות הפיננסיות שלי להביא אותי למינוס ענק אבל לפחות היום אני מקשיבה לאבא, אומרת לו "צודק" ושוב מגיעה למינוס. אני רואה בזה התקדמות ואני יכולה להעיד, אבא מבין בהרבה דברים. אבל מפה ועד שאצליח ליישם? זה כבר פוסט אחר.

 

אהיה עצמאית לגמרי

זה קורע. אשכרה חשבתי שיהיה לי מספיק כדי לחיות בגורד שחקים, מטוס פרטי ואלוהים יודע מה עוד. האמת היא שאבא שלי עוזר לי יותר ממה שאודה ובזה אסכם את הקטע. העיקר שאני "עצמאית". 

 

מי צריך לחסוך? חיים רק פעם אחת

ובדיוק בגלל החשיבה הזו הגעתי למינוסים גדולים למחרת. חיים יותר מפעם אחת: חיים פעם בכיף באותו רגע ואז חיים בגיהנום בניסיון לכפר על זה. צריך לחסוך וישנם לא מעט אנשים אחראיים שהצליחו מגיל עשרים לשים בצד לימים גשומים. איני ביניהם. פשוט לא הצלחתי, לא בתקופות שפל ולא בתקופות בהן אני מרוויחה אחלה. לא הצלחתי להביא את עצמי להפריש אפילו סכום צנוע. איכשהו ההוצאות תמיד הפתיעו אותי כאילו שפן יצא ממעטפת האשראי. המחשבה היפה הזו של "חיים רק פעם אחת" מאפיינת את רוב חיי, תחושה כזו ש"מגיע לי", "הרווחתי את הזכות" להתפנק כמו גדולה ולרכוש מעיל שעלה לי כמו משכנתא. נכון, ישנן גרועות ממני אבל בתפישתי אני אדם שרוצה לחיות את הכאן ועכשיו וקשה לי להביט קדימה. אבל החיים מוכיחים שחובה לחסוך כי מתישהו, תצטרך. ומי יודע, אולי אחזור לפה לכמה גלגולי חיים ואז אצטרך כמה שאפשר.

לעולם לא אתגבר עליו

אח, התאהבות ראשונה ופרידה ראשונה. חתיכת טראומה מגוחכת. אני עוד זוכרת איך התמודדתי עם הנטישה בגבורה. כלומר, אם ליילל לתוך השטיח ולאחל לעצמי סרטן היה אקט אצילי מצדי אבל נראה לי שבסוף לקחתי בסבבה את הפרידה מהבחור עם האף הסולד המושלם, הפרווה השעירה והגורמט מגן דוד על הצוואר. היום אני יודעת שהכל עובר אבל אז? מיי גוד, הייסורים! חשבתי שלעולם לא אשתקם מהבחור הזה שפגשתי בפאב אפל, לא הבנתי שאיך הוא יכול ככה ומה הטעם לחיי בלעדיו? כאן המקום לציין שאפילו לא ממש יצאנו. הוא פשוט לא היה בעניין אחרי שני מפגשים חטופים בפאב. בכיתי אז על מה לעולם לא נהיה, מה נלקח ממני, מה יכולנו להיות. כי בתכלס, לא היה כלום באמת. אגב, הוא עדיין עם אותה בחורה שהוא בסוף הלך אליה במקום להיות איתי! מגניב, הא? אז כן, התגברתי עליו לפני שנים. החיים חזקים באמת מכל יבבה.

 

אדע לבשל משהו

לא נעים לי לכתוב את זה אבל האמנתי שאדע להכין משהו מעבר לחביתה ואם להיות כנה, אפילו את זה איני מכינה בבית הזה. כפרה על גל. אין לי מושג משום דבר שקשור למטבח מעבר לפעולת פתיחת המקרר וחימום מזון. אני פשוט גרועה,לא מתמצאת בזה ותכלס, לא ממש מזיז לי מזה. הסתדרתי בלי, איכשהו אבל ברור לי שחיי היו הרבה יותר מופלאים אם היו בבית כל מיני תבשילים מדהימים. אז לא, לא אהיה מאלו שמתפייטות על עוגת הגבינה שלי או על רוטב הפסטה הסודי שלי כי פשוט אין לי. העייפות גם גורמת לנו בעיקר להסתפק במאכלים בסיסיים או לפזול לכיוון אוכל ביתי שמישהו אחר הכין בביתו. אולי יום יבוא ועוד אהיה מרתה סטיוארט!

אראה תמיד כמו בת 20

לא חשבתי שאזדקן. פשוט האמנתי באופן אווילי שאשאר בדיוק כמו שאני, שיש בי כוחות על לשמר את אותו מראה ושלא אדע מה זה קמטוט זעיר. אמנם התמזלתי בעור שסבל פעם מפצעונים בגיל ההתבגרות ולכן אזדקן מאוחר יותר באמת אבל עדיין, מבט בצילום מגיל עשרים מראה שאני לא בדיוק אותו דבר. אז הפנים היו מלאות יותר כמו ילדה, התווים מטושטשים (ולטעמי זה דווקא פחות יפה) אבל עדיין קמטי החיוך התעמקו ונוצרו לי יותר שקיות מתחת לעיניים. מפה זה באמת צלילה חדה מטה אם כעת זה השיא לא אוכל להישאר ככה לנצח. אני לא אהיה בת עשרים לנצח ולא משנה כמה אחשוב אחרת, זה לא יקרה. אני בת תמותה, ממש כמו כולם. השנים יראו לי את אותותיהן וגם אם אראה מהמם בעיני אחרים אני לא אוכל לשמר את עצמי לנצח. 

 

ההורים יחיו לנצח

שום דבר לא הכין אותי שאאבד אמא בהיותי בת 29. חודש מרגע אשפוזה. הורים אמורים לחיות לנצח במוחנו ואז זה הגיע, ללא אזהרה באמת. תפס אותי בין לבין. הקונספט של המוות והאבדן לא היה מוכר לי עד אז וחשבתי ש"לי זה לא יקרה". האמנתי שאמא תמשיך להיות בסביבה, כמה שאפשר, כמה שצריך. האמנתי שהיא לפחות תזכה לראות אותי עושה משהו משמעותי בחיי אבל זה לא קרה. החלומות, המטרות, השאיפות והרבה דיבורים שלי היו כל מה ששמעה וידעה. הפרידה החטופה, ההליכה השקטה מבית החולים, הלוויה, ההספד, האבל, ההתאקלמות שלא באמת באה, אלה דברים שאף אחד לא אמור להכיר ואף אחד לא חושב שיכיר. אין בית ספר לזה, אין קורס לזה ואף אחד לא מכין אותך לעובדה שאולי, זו הפעם האחרונה. אבא שלי מעל גיל 80 והוא בריא בינתיים, טפו טפו. אבל בכל פעם שאני יוצאת מהבית אני מביטה לאחור ובעודי אומרת שלום אני תוהה, האם זו פרידה או רק ביי?

 

אערוך מסיבת יום הולדת ענקית וקונספטואלית כל שנה א לה קייט מוס

אם כבר להזדקן אז בסטייל, כך לפחות חשבתי שאעשה. האמנתי שמדי שנה אערוך מסיבת יום הולדת ענקית אליה אזמין את כל העולם, שיתאספו לידי מלא אנשים, חברים ומהבראנז'ה, ונחגוג במשך שבוע באיזו טירה ושפים אנינים. אבל איפה, משנה לשנה אני נהיית עצלנית יותר, כבדה יותר ומדוכאת יותר מהרעיון שהנה, עוד שנה חלפה. למי יש כוח להפוך למפיקה באמצע משבר הגיל החדש ועוד לתכנן הזמנות, שמלה וכו'? דמיינתי שכל שנה אחגוג אחרת אבל שלפחות אחגוג מעבר למה שבן הזוג תכנן עבורי. השנה חברה טובה שאלה אותי אם אני עושה משהו לכבוד היום הולדת אבל רק הבטתי עליה במבט מבוהל כשל ארנב מול אורות מהבהבים ועניתי שלא. איזה מסיבה, מה אני פה. ולחשוב שפעם אירגנתי כאלה, מסיבת גיל 18 הייתה בלתי נשכחת. כשביקשתי מכולם לבוא מחופשים איש לא הגיע בתחפושת חוץ מידיד אחד הלבוש כמו ליצן מכף רגל עד ראש וכולם האמינו שהזמנתי ליצן למסיבה. אבל למרות הכל, איזה כיף זה לשחק אותה קייט מוס כל שנה.

 

אהיה חיית לילה פרועה ואארח אנשים למסיבות קוקטייל

לא ברור מי כאן מזדהה איתי אבל חיי היום רחוקים שנות אור מפוזת הבליינית המתמידה. במקום עשן אני מריחה את ספריי טיהור האוויר, במקום כוסות יין מלאות במרלו נסו "עוד תה מאמי? עם לימון?", במקום פס קול של הדארק אייטיז לכו על "הורדת זבל?" וקיבלתם את חיי הלילה הסוערים שלי. זה בסדר, גל ואני מעולם לא היינו בליינים ממש אבל בעבר חוויתי דבר מה הנקרא "חיים חברתיים" שלא כללו בעיקר תגובות לחברים בפייסבוק. אין מנוס מלהודות, נהייתי פגר. כזו שעיקר הספורט שלה הוא ללחוץ על השלט ולהחליף תוכניות בנטפליקס. ולגבי מסיבות קוקטייל, הקוקטייל היחיד שלי הוא ערבוב סדרות מטופשות, מתוחכמות, רדודות ועמוקות. המסיבה נגמרת בשתיים בלילה כשמיציתי עוד פרק של סדרת הפח הקסומה "דיקסי" עם רייצ'ל בילסון (כשגל בחוץ עושה הליכה) או עוד תוכנית בו עוקבים אחר מוחו של עוד רוצח פסיכופטי. מי רוצה להתארח?

 

אנשים שלא מכירים אותי לא יכולים לשנוא אותי

זו באמת אחת המחשבות שאחזתי בהן עד שהתחלתי להיחשף פומבית כאן ברשת. מתברר שלצד אנשים שאוהבים אותך מאוד רק מלקרוא אותך ישנם אנשים שבאמת יכולים לתעב אותך בלי שהתייחסת אליהם או שהכירו אותך אישית. זה בלט בלהט דיונים ואחר כך קלטת שפיתחת כמה אויבים. תמוה איך שהמוח עובד אבל אנשים פועלים מכל מיני מקומות, רובם רגשיים ולא שכלתניים. לרוב הם כותבים עליך בהתאם לעצמם ולהיכן שהם בחיים. רוצים דיון ענייני? חפשו אותו מחוץ לרשת כי כאן האמוציות חוגגות ומעט אנשים מגיבים עניינית לתוכן עצמו. אנשים בקלות התלהמו מדעה אחרת ושפטו אותי על פי סטטוס אחד. אנשים מניחים עלייך אינספור הנחות רק בגלל פוסטים שפרסמת. היתה איזו אחת שהחליטה ללכלך עלי בקיר אחר רק כי ציינתי בראיון זוגי עם גל משהו על מיזנתרופיה. אם אתה מקבל חשיפה ומתפרסם השנאה מגיעה בילט אין. לפעמים אני פונה לגל ושואלת "למה אנחנו לא יכולים להיות כולנו חברים?". פשוט אי אפשר.

 

שאנשי תקשורת פועלים רק עניינית

האמנתי כנערה שהעורך קרוב לאלוהים וכתב הוא שליחו. האמנתי שעיתונאים פועלים ביושרה, ענייניות, מקצועיות ויסודיות אבל האמת היא שרובם כותבים על חברים שלהם, מתייחסים למי שליקק להם וחלקם עצלנים בשביל לבדוק עובדות. חלק קטן שופט דברים כפי שהם. בעל מדיה אחד לא נוטה לפרגן לבעל מדיה אחר. כשהתחלתי לעבוד בתחום ראיתי בדיוק איך עולם התקשורת באמת פועל: קשרים, קומבינות ופוליטיקות יקבעו איזה אייטמים יתגלגלו. לא תמצאו אנשים רבים הפועלים מתוך אהבה אמיתית למקצוע. בחו"ל אולי קל יותר כי כולם לא מכירים את כולם כמו בארץ. 

 

הנה שיר חדש יחסית, "ריאליטי", של אמנית קנדית מסקרנת בשם גריימז שמצליח להחזיר אותי לעבר אבל גם לחבר אותי להווה:

 

]]>
http://www.misstomorrow.com/misstomorrow-media-story-65977 http://www.misstomorrow.com/misstomorrow-media-story-65977 Mon, 20 Apr 2015 12:40:58 +0300
16 עצות הזוגיות הטובות ביותר מעורכי דין המתמחים בגירושין
16 עצות הזוגיות הטובות ביותר מעורכי דין המתמחים בגירושין

אהבה. כמה פשוטה וכמה סבוכה היא הופכת להיות בין אנשים. לא מזמן בן זוגי ואני רבנו בטירוף וכל אחד לקח את הפוזה המועדפת עליו: אני בסלון מול מסך הטלוויזיה והוא בחדר מול המחשב. איני טיפוס של "טיפול השתיקה" ומעולם לא הייתי והוא דווקא לא מתנגד להתכרבל בקטע הדממה שלו כשהוא בעצבים. הקונפליקט הזה, כשאני אוהבת להתעמת עם קונפליקט והוא לטשטשו מתחת לשטיח שאין לנו, מובילים אותנו לחזור על אותו דפוס ריב קבוע. העסק יכול להיגרר איזה יום יומיים עד שאחד מחליט להרדים את האגו ולעשות צעד ראשון. למזלנו, כמו שאנחנו רבים אנחנו משלימים. אבל זה לא אומר שכל אחד מאיתנו לא גרר מטענים, צלקות, זיכרונות ותובנות בדרך. מה מחזיק אנשים בכל זאת ביחד? גם אהבה אבל לא רק. אהבה לא תציל אותנו מעצמנו. האופי שלנו חזק יותר ממנה והרגלינו ידרסו אותה. באמת לא ברור איך שני אוהבים שלפני דקה ליטפו אחד את השנייה במיטה יכולים להיראות ולהישמע כמו אויבים מלאי שנאה. הרי, פאק, אנחנו באותו צד. 

לא מעט פעמים אחרי שניהלנו ריב מטורף ואני פגועה כמו ילדה שדרכו לה על הגלידה אני רצה לחיבוק החם של גוגל. שם אני מקלידה מילות חיפוש רלבנטיות כמו טינאייג'רית שלפתע לא מבינה דבר בכלום וומתנחמת בכתבות שעסקו בזוגיות ומבשרות לי למה, איך ומאיפה מה שקרה יכול היה לקרות. כמובן, בזמן הזה כבר השלמנו ועדיין תמיד נחמד לקרוא תובנות מעניינות על ההתנהגות האנושית. וככה התאהבתי לי לא מזמן בכתבה מחו"ל שקרעה אותי מצחוק מעצם הכותרת שלה: "עצות הזוגיות המפתיעות מעורכי דין המתמחים בגירושין". אירוני ככל שזה ישמע ולמרות שזה האינטרס המובהק שלהם שתתגרשו בחיים, עדיין עורכי דין המתמחים בגירושין אוחזים במידע המדויק ביותר לגבי קשרים. אם אתם מקבלים עצות מאבא, מסבתא ומהחברה שמעולם לא התאהבה אז למה לא מהם? אז החלטתי לאתר כמה עורכי דין ישראלים ושילבתי אותם לצד כמה עצות מעורכי דין בגולה. לא יודעת אם כל זה ימנע מכם להיפרד אבל היי, לפחות אוכל לומר "אמרתי לכם!". 

רוצים להגיע לקהל גדול יותר? אני, יסמין לוי, מעניקה שירותי ייעוץ, תוכן וכתיבה.

צילום: Tim Barber

1. צוואות משותפות

"לדבר על צוואות. לא לעשות צוואות נפרדים. זה הכי בטוח ומראה על מערכת יחסים בריאה, טובה וגלויה כעושים צוואה הדדית. רצוי לבסס מערכת יחסים על קירבה וגילוי אבל לא להכניס את החברות הטובות לזוגיות - זה יגמר ברומן של בעלך או בן זוגך עם החברה הכי טובה (לשעבר). תשמרי על גבולות. ואם כבר חתמתם על הסכם יחסי ממון, לצד שיש יותר תפרגן בהסכם במקרה של פירוק. זה רק יחזק את הקשר שלכם ויעצים את האהבה של הצד השני. היה מקרה של בני זוג שפנו כל אחד בנפרד לעורך דין שיערוך להם צוואה נפרדת אך במקביל עשו גם צוואה הדדית שסתרה לחלוטין את הצוואות שהכינו בנפרד. הם גילו את זה כשהאשה הייתה על ערש דווי וזה גרם להרבה מתח ומריבות". (איריס ברנד, עו"ד המתמחה בדיני משפחה)

2. לא להתחתן רק מאהבה

"אני יכולה להעיד כי התקדמותן של הנשים במקומות העבודה והעובדה כי האישה איננה ה'אישה של פעם', כמו שאותו גבר ראה בבית אמו, מוביל רבים מהגברים לסיים את קשר הנישואין. כאשר מגיעה אישה לפתיחת תיק גירושין ניתן לראות כי הסיבה הרווחת ביותר היא 'היעדר פרטנר לחיים'. נשים מגיעות למצב בו הן מרגישות שכל הלחץ והדאגה לבית ולמשפחה 'נופל' עליהן בלבד. הבעל נעדר שעות מרובות מהבית ולפעמים הדבר גובל בחשדות כי יש לו מישהי אחרת בחוץ. כאשר מזדמן לי מפעם לפעם לשוחח עם בני זוג העתידים להינשא, עצתי הטובה ביותר אליהם היא: 'לפני שתתחתן, פקח את עיניך לרווחה; לאחר החתונה, סגור אותן למחצה' זהו ציטוט המיוחס לבנג'מין פרנקלין ואני אימצתי אותו לחיקי. אני המאמינה גדולה באהבה, בפרחים, בלבבות ובאופטימיות ורודה ומתוקה אומרת לכם, פשוט מפצירה: אל תתחתנו רק מאהבה! הקפידו לבחון את הרקע המשפחתי, את ההיסטוריה של אותו אדם או אותה הגברת, השכילו לשמוע את דבריהם של המתבוננים מבחוץ על מערכת היחסים שלכם, תשימו דגש על התנהגות חריגה 'קטנה' כי זו ה'קטנה' עשויה להתעצם למימדי ענק לאחר יום החתונה. אנשים החיים יחד לפני הנישואין מוכנים לספוג את מגרעותיו של האחר וזאת לעומת בני זוג שהתחתנו. לפני הנישואין אנחנו מתייחסים לדברים כזמניים ומגלים חמלה כלפי אותו 'דייר-אורח–זמני' שישן שעות נוספות, זה שלא לוקח את בגדיו לכביסה ומשאירם באמבטיה, זה שלא סוגר את האסלה והרשימה עוד ארוכה. אך כאשר אותו 'דייר-אורח-זמני' הופך לבעל/אישה, ברי כי נצטרך לסבול את התנהגותו למשך כל חיינו מעתה ועד עולם. לאחר הנישואין תהיו סבלניים, מוכנים לקבל את האחר, רגישים ומוכנים לשכוח ולסלוח. אל תהיו מושפעים מדעותיהם של בני משפחה וחברים בכל הנוגע לקשר הזוגי שלכם". (ענבל טל-פאר, עו"ד ומגשרת)

צילום: Tim Barber

3. לא להוליך את עצמך שולל

"להיות נאמן לעצמך. אם עמוק בפנים את רוצה ילדים אל תגידי לעצמך שזה מספיק לך להיות אם חורגת. בסוף את תנטרי לבן זוגך וזה יתבטא באופן פסיבי-אגרסיבי. אם את באמת רוצה מישהו שלא יגיע הביתה עד עשר בלילה כי הוא בחוץ קורע את התחת כדי להתפרנס - אל תתחתני עם עובד 'צווארון כחול'. אל תחשבי שאת יכולה לשנות מישהו כי את לא". (אליסה אייזר, עורכת דין מניו יורק)

4. לקבוע מראש זמן איכות ולקטר פחות

"ספונטניים? לא אחרי כמה שנות נישואין. לכל אחד מאיתנו יש יומן. אנו רושמים שם את הפגישות החשובות שלנו, עם המנהל/ת, העובד/ת שלנו, עם המורה של הילד, ההופעה של הילדה בחוג ריקוד, מפנים זמן לחוג היפ הופ או ריצה בתנאי שדה ועוד. זה חשוב לנו אבל אף פעם, אף פעם אין לנו זמן, לבעל או לאישה אחרי 10 שנות נישואין. אפילו יש לנו זמן לראות פעם שבוע תוכנית טלוויזיה טיפשית (ניתן לבחור אחת מארבע סוגי תוכניות: ספורט, בשול, ריאליטי או שירה או הכל משולב יחד +דמעות). אז תוסיפו פגישה שבועית, עם בן/בת הזוג ותתחילו להתמיד אפילו סתם לשיחה על כוס קפה מחוץ לבית. תתפלאו לגלות שיש אדם מאחורי מי שרץ אחרי הילדים והעבודה כל השבוע. דבר נוסף, אחד הסודות השמורים ביותר אצלי בזוגיות הוא שמיעה סלקטיבית. 'אל תגלו לבעלי' כי אחרי 15 שנות נישואין הכי כיף זה לשמוע פחות. כך מתעצבנים פחות, שמחים יותר, הנשימות מכניסות יותר חמצן לגוף, האנרגיה מפעפעת ואנחנו בעיקר מחייכים לבני הזוג. לא כ-ל מילה צריכה להישמע. במיוחד קיטורים, טרוניות, ספורים ששמענו כבר מעל 10 פעמים. בהחלט אפשר לא לשמוע. סלקטיביות זה שם הקוד אחרי שהשגרה מתחילה להשפיע על הזוגיות. אמוץ השיטה מבטיח לכם בריאות נפשית טובה! באחריות". (אורית דרור-הראל, בעלת משרד עורכי דין ונוטריון, מתמחה בדיני משפחה, ירושה וגישור)

5. פחות סטטוסים מלוקקים

"תהיו שיפוטיים עם מדיה חברתית. קשרים בריאים דורשים ניהול זמן איכות ביחד ומדיה חברתית יכולה להיות מסיחה הרסנית. לשדר לכל העולם את הטוב ואת הרע במערכת היחסים עלולה להיות מתכון אסון". (זפיר היל, עו"ד מסן דייגו)

6. לתת מילה טובה ולזכור לפנק

"לא לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ, אפילו לא ליד המשפחה. היה לנו מקרה של זוג שהסתכסך בערב חג ליד משפחת הבעל שנטפלה לאשה והבעל בחר לצדד במשפחתו ולא באשתו. מאז אותו מקרה, לא הצליחו בני הזוג לשקם את הקשר וזה הוביל לגירושין. עצה נוספת, לבלות יחד את שישי בערב. זוגות רבים מתרחקים ומגיעים לסף גירושין לאחר שהחלו "להתפצל" בימי שישי, כאשר כל אחד הולך להוריו וכו'. חשוב לשמור על הביחד המשפחתי בימי שישי ובחגים – לכל הפחות. עצה שלישית, לדאוג שהאשה תהיה מרוצה בין אם זה להחמיא לה על האוכל שלה גם כשהוא לא טעים, על הלבוש שלה, לזכור את יום ההולדת שלה, את יום האהבה, את הבושם האהוב עליה וכו'. לזכור ש'Happy Wife Happy Life' ועצה רביעית, לנסוע לחו"ל לפחות פעם אחת בשנה ורצוי בלי הילדים. הגיע אלינו זוג שבמשך 10 שנות נישואין הבעל נהג לנסוע עם חבריו לנופשים בחו"ל בעוד האשה נשארה עם הילדים. הזוג מעולם לא נסע יחד וזה הוביל למרמור מצד האשה ולשחיקה של הקשר בשגרת היום-יום". (אינה מורלי - פינקלשטיין, עו"ד ממשרד עו"ד בן דרור, בעל ותק של מעל 40 שנה בגירושין)

צילום: Dudi Hasson

7. תיאום ציפיות ומניעת "הפתעות פיננסיות"

"סינכרון. תימנעו מרוב הוויכוחים דרך סדר, ארגון ואפליקציות של תזכורת. לסנכרן מידע כלכלי על הוצאות בחשבון המשותף כדי שבן או בת הזוג יכולים לעקוב אחרי הכנסות והוצאות, למנוע שיקים חוזרים ולמנוע 'הפתעות פיננסיות' אחד מהשנייה שיכולים ליצור קונפליקטים בזוגיות". (מארק באייר, עו"ד מפסדינה)

8.  לא לערב משפחה בכל דבר

"אין לי ספק שההורים והאחים שלכם רוצים בטובתכם, אבל המציאות מוכיחה שלפעמים, בלי משים, הם דווקא מקצינים את המצב ביניכם לבני הזוג! הרי ברור שאבא ואמא יהיו לרוב לטובתי ויצדדו בי אם אספר על ריב עם בעלי/אישתי. הרי גם הם ככל בני האדם נתונים להשפעת אמוציות ורגשות, וככל אדם יש להם ביקורת ודעה משלהם על בן/בת הזוג שלנו... לכן לערב את בני המשפחה המורחבת במריבות בנישואין, עלולה להתברר כטעות הרסנית, כפי שזוגות רבים למדו במהלך השנים. בין הזוגות הללו היו גם ליאורה ודרור, שבמקרה שלהם לא רק שההורים סיפקו עצות 'מאחורי הקלעים', אלא שהם התערבו הלכה למעשה במריבה, הביעו דעה, ויותר מכך - גם אחרי שליאורה ודרור היו מתפייסים והמריבה חלפה, ההורים של כל אחד מהם, שכבר הספיקו לגבש דעה על בן/בת הזוג השני, לא שכחו את המריבה, ובריב/ויכוח הבא של בני הזוג ההורים כבר הציגו דעה הרבה יותר נוקשה ונחרצת, שעובדה שלא סייעה להם לפתור את הבעיה אלא להיפך...". (עידית אלפנדרי-מאיר, עו"ד ומגשרת לגירושין)

 צילום: Mads Teglers 

9. לא לתת לאהבה לעוור אותך

"להשתדל שתהייה אהבה גדולה בטרם החתונה. תמיד אפשר יהיה להיזכר בה ולהתרפק עליה, לדעת שהילדים שנולדו הם 'ילדים של אהבה' ולספר לעצמכם אנקדוטות אהבה נוספות שבני אדם נוטים לספר לעצמם כדי להרגיש יותר טוב עם מה שיש למעשה. בנוסף, אם כבר היתה אהבה גדולה והיא קצת התרחקה לה, יש סיכוי שהיא תחזור אם תהיו מספיק נחמדים אחד לשני. אך אליה וקוץ בה: אהבה גדולה עלולה לגרום להתעלמות ממגרעות ומשוני גדולים מדי בין שניים. לכן מומלץ להימנע מנישואי בזק במקרים שכאלה ולחכות לתקופה נפשית מאוזנת יותר, לא להמתין עד איזון מוחלט שכן הדבר עלול לגרור את ביטול החתונה". (רן בנימין, עו"ד המתמחה בדיני משפחה וירושה)

 10. להשאיר את החמות מחוץ למיטת הזוגיות

"הטיפ שלי הוא: אל תערבו את החמות. אמנם החמות זה רק שם קליט לכותרת, אבל לא מדובר רק בחמות אלא בכל הסובבים את בני הזוג. הטיפ שלי לבני הזוג הוא להקיף את עצמך בסביבה המתאימה, באנשים ששומרים על השפיות של מערכת היחסים, מכיוון שהזוגות גם כך חווים קשיים בנישואין. החמות כאמור היא רק דוגמא, מדובר בכל האנשים שסובבים את בני הזוג ויכולים לגרום לחכוכים בין בני זוג... צריך לזכור שבסוף הדבר משפיע על הילדים בסופו של דבר, לזוגות עם ילדים, ואף יכול להחריף לכדי ניכור הורי. לכן, מכיוון שסביב כולנו יש יועצים שונים, תקשיבו לאינסטינקטים שלכם ולאנשים שאתן סבורים שמשפיעים עליכם בצורה חיובית ולא מלבים את האש". (מורן סמון, עו"ד, עוסקת בדיני משפחה וירושה).

צילום: Dudi Hasson

11. לעשות סקס!

"סקס ואינטימיות הם מרכיבים חשובים שיכולים ללכת לאיבוד בנישואין. במיוחד אחרי שהבאתם ילדים. אז צאי ממכנסי הטריינינג ושימי אודם. כי את צריכה לעשות את המאמץ הזה עבורו, גם אם לא בא לך". (מורגן ריצ'רדסון, עו"ד מניו יורק)

12. לשמור על עצמאות כלכלית

"שמרו על מסתורין בקשר אבל לא בכל הנוגע לערכים סביב כסף. דרך בטוחה לאבדון בקשר זה להתעלם מההרגלים הכלכליים ומהמטרות שלך בכל הנוגע לכסף. אתם תריבו, אחד הצדדים ירצה כוח, ינטור טינה ויותר מכך. תהיו בטוחים שיש לכם תוכנית חירום, כמו כרטיס אשראי משלכם. לעולם לא ניתן לדעת מתי תצטרכו להשתמש בו". (קייסי גרינפלד, עו"ד מניו יורק)

13. שימו לב לחברים

"בזמן שאתם יוצאים לדייטים שימו לב לחברים של הצד השני. אם אינך אוהב אותם בשלב מוקדם זה דגל אדום. רוב בני אדם בוחרים את חבריהם על פי תכונות אישיות הדומות להם. אם אינכם אוהבים את חברי הצד השני אבל אתם חולים על הפרטנר/פרטנרית סימן שאתם אולי 'עיוורים מאהבה' ומתעלמים מחסרונות באישיות הצד השני". (קן אלן, עו"ד מוושינגטון)

צילום: Tim Barber

14. תיאום ציפיות במטלות

"אל תמעיטו בכוח של מטלות הבית כדי ליצור טריגר לפיצוץ בנישואין. חולצה מלוכלכת מאחורי הכסא או ערימת כלים בכיור יכולות להיות הדברים שמציתים קרבות. לפני שאתם מתחייבים דונו על חלוקת המשימות ונסו לאפיין את הטריגרים של כל אחד ותראו אם מה אתם יכולים לחיות איתו כי אנשים לא משנים הרגלים". (דניאל קלמנט, עו"ד מניו יורק)

15. להתפתח במקביל

"מניסיוני בני זוג צריכים להתפתח ביחד. אל תישארו מאחור. אל תתנו לכך שתיווצר סיטואציה בה קיימים פערים משמעותיים ביניכם לבין בן/ בת הזוג, זה יכול להיות בקריירה, בפעילות ציבורית ומשפחתית ואפילו במראה. הפערים שנוצרים בין בני הזוג יוצרים חוסר שוויוניות, חוסר עניין וחוסר הערכה לבן/בת הזוג, מה שפוגע בתשתית הרכה עליה נבנית זוגיות. כך למשל אירע אצל רונית ואילן (שמות בדויים) שהתחתנו צעירים כאשר היו בני 24. אילן היה נחשב לבחור נאה במיוחד ורונית, נשבתה בקסמיו. עם השנים נולדו לבני הזוג שלושה ילדים ואילן, מושבניק, בחור פשוט ביסודו עבד כמדריך טיולים בארץ ובחו"ל. הוא בחר לחיות בפשטות, סלד מנהיגה במכונית וענייני כספים לא עניינו אותו. מטבע עיסוקו לא הייתה לאילן הכנסה קבועה, הוא ליווה טיולים לחו"ל והתפרנס משכר שקיבל מחברת הנסיעות ומטיפים. רונית לעומתו התקדמה בסולם הדרגות בבנק עד שהגיעה לעמדה בכירה וניהלה צוות עובדים. היא אהבה לחיות טוב, להתלבש טוב ולאכול במסעדות. מטבע עבודתה התעסקה רונית בכספים ועם השנים צברה פנסיה מכובדת וזכויות לטובתה. לאחר 26 שנות נישואין לא יכולה הייתה להמשיך בחיי הנישואין עם אילן כי נוצרו ביניהם פערים גדולים מדי. רונית סיפרה לי כי אילן אינו חבר ולא בן זוג שאפשר לשתף אותו ולסמוך עליו. לאילן היה קשה לשאת את הפרידה כי הוא לא השכיל לבנות לעצמו עתיד תעסוקתי וגם לא צבר זכויות סוציאליות שיעניקו לו שקט נפשי לאחר פרישה". (נטלי ברדוגו, עורכת דין לענייני משפחה ומגשרת)

16. לדבר, לדבר ולדבר

"בראש וראשונה אני מציע לבני הזוג לדבר, לדבר ולדבר. גם לפני הנישואין, ביתר שאת במהלכם וככל והנישואין מסתיימים, לדבר גם אז, היות ולרוב ישנם ילדים ואין כל סיבה להענישם בגלל מערכת יחסית עכורה בין ההורים.
עצתי השניה היא להיכנס לתוך הנישואין בשתי עיניים פקוחות לרווחה ואילו במהלכם, לא אחת כדאי לעצום אחת מהן. נישואין ככל מערכת בין אישית תצליח ו/או תיכשל בהסתמך על פשרות רצוניות של מי המצדדים. זוגות רבים מגיעים למשרדנו כדי להתגרש, לא בגלל בגידות ו/או מערכות יחסים מקבילות וכד' אלא בגלל חוסר תקשורת בסיסית בין בני הזוג שנמוגה בחלוף השנים ו/או לא היתה קיימת שם מראש. בחלק בלתי מבוטל מהמקרים, מגיעים בני הזוג, בגלל ויכוחים ומחלוקות בעניינים כלכליים, כספיים, ירושות של מי מבני הזוג וכיוצב'. לסיכומו של דבר, הרבה יותר זול ומהנה לייצר זמן איכות בחופשה רומנטית, ביוזמת מי מבני הזוג, כאשר במהלכה ניתן להתקרב ולתקשר, במקום האפשרות השניה והכואבת, בדמות עורך דין לרבות נשיאה בעלות שכר טרחתו, שיעשה זאת במקומם". (אלכס רוזקובסקי, עו"ד)

 והנה הרכב ישראלי מסקרן הפועל בברלין, Felidae Trick, צפיתי בהופעתם המעולה והשיר הזה מדהים. ממנו לא תיפרדו לעולם.

]]>
http://www.misstomorrow.com/misstomorrow-media-story-51912 http://www.misstomorrow.com/misstomorrow-media-story-51912 Mon, 02 Mar 2015 20:10:15 +0200
מכתבים שכתבה אמי המנוחה ב-1975 הגיעו אלי והתפרקתי מול משפט אחד במיוחד
מכתבים שכתבה אמי המנוחה ב-1975 הגיעו אלי והתפרקתי מול משפט אחד במיוחד

שום דבר לא מכין אותך לרגע בו העבר צץ במפתיע ומושך אותך בכתף לאחור. כשזה קשור לאימי שאיננה עוד מאז 2004, לא חסרים דברים שמציתים את הזיכרון. בכל פעם כשנדמה שהגעגוע נרגע הוא קם לתחייה בבעיטה ואני חסרת אונים מולו. למדתי לחיות עם החוסר כי אין ברירה אבל לעיתים אני מרגישה כאילו היא נלקחה ממני אתמול. בחגים, ימי הולדת וסתם בימים כתיקונם אני כועסת על היקום שלקח ממני את החברה הטובה שלי בלי שאישרתי. זעם, שיברון לב ודיכאון מתערבבים יחד.

לאחרונה שוב היקום שלי קרס לתוך עצמו כאשר חברה ותיקה של אמי המנוחה, השחקנית ברכה נאמן ז"ל, מסרה לי מכתבים שלה, שנשמרו היטב מול פגעי הזמן. כתב ידה הנשי והכמעט מחובר על גבי על נייר מכתבים סגול, ורוד וצהוב נראו כה תמימים. הם טמנו בתוכם עוד חלקיקים של מידע על האישה הזו, שגילמה הרבה דמויות בחייה, וגם אמי.

חברתה הטובה של אמי, רוחל'ה, חצתה את האוקינוס במטוס מארצות הברית לישראל, דרך שתכננה לעשות בכל מקרה. ברגע שהייתה פה היא לא ידעה איך למצוא אותי וכמעט הרימה ידיים. המכתבים ששמרה היו מתגלגלים לפח במקרה הרע או נחבאים באיזו מגירה במקרה הפחות רע.

בסוף היא הפעילה חברה משותפת שלה ושל אמי, שושיק שני, שחיברה בינינו דרך הפייסבוק והכל כדי שאקבל את המכתבים אשר נכתבו בין השנים 1974-1975. הם נשלחו מאמי בסן פרנסיסקו. הטיימינג היה ענק, טרום לידתי וסמוך אחריה. מי היה מאמין שיום יבוא ויוליד מכתבים נוסטלגיים שכאלה.

רוצים להגיע לקהל גדול יותר? אני, יסמין לוי, מעניקה שירותי ייעוץ, תוכן וכתיבה.

אמי, השחקנית ברכה נאמן ז"ל, בשער האחורי מ-1962. 

לקבל נכס כזה ביד אינו דבר קל. במובנים רבים, תהיתי אם היה מוטב לי להניח אותם באיזה ארגז ולשכוח מהמכתבים שעמדו לשבור את רוחי. בכל זאת, המסע לעבר הבכי צפוי מראש. האם לצלול לעולם שאינו שלי ממש ולהתעצב מחדש או האם עלי לשחרר ולהתעלם תחת ההבנה שמה שהיה היה ולמה לי לקחת ללב. אך יצר הסקרנות פועל כמו כישוף, בכל זאת, קיבלתי הזדמנות להציץ לנבכי נפשה. כשנכנסתי הביתה, עם קצת עזרה מהרוח החורפית נטולת הרחמים, הנחתי אותם על המיטה שלי. לא הייתי ערוכה נפשית לזה.

לא מיהרתי לקרוא בשקיקה. ניגשתי לזה כמעט בהרתעה. בכל זאת, לקרוא מכתבים אחרי שנים שהיא איננה מצריך אנרגיות. להיזכר ולהתגעגע זה מתיש כל כך. לבכות מעייף כל כך. אין לי כוח. אגב, הביטוי "אין לי כוח" היה אחד המוטיבים החוזרים בעולמה של אמי, אם להסתמך על המכתבים.

היא קיטרה לא מעט במכתבים. מתברר שלפני שנולדתי היא סבלה מהמשקל העודף, מכמה היא עייפה, כמה שהיא השמינה ועל החיים בכלל. כן, אני לגמרי הבת של אמא שלי. רק בלי המשקל העודף ובלי הלידות. אבל עם אותו חוסר שביעות רצון קיומי לצד היכולת לצחוק על הכל. זה גנטי, מתברר. היא גם בזבזנית כמוני. "הוצאתי 75 דולר ביום שבת. שיגעון. אפשר לחשוב מה קניתי". משפט שהייתי אומרת לגמרי.

איני חושפת כאן מן הסתם את רוב הדברים במכתבים אבל רק רציתי לשתף את מה שאני מאמינה שלא היה מזיז לה. הרי, היא הייתה הראשונה לצחוק ולספר על מה מפריע לה. אז ככה, היא שנאה את הקור בסן פרנסיסקו.

דווקא אהבתי את המקום בו גדלנו כל כך. העננים, הערפל, הריח של טיפות טל על העלים. הנוף, של כלא אלקטרז מחלון המרפסת. מה עוד בחורה יכולה לבקש? היא גם שנאה את גופה אחרי הלידה. "אני לא קונה לעצמי כלום עד שאוריד במשקל לפחות 10-15 קילו. אני לובשת את בגדי ההריון שלי מחודשים ראשונים וזה ממש נורא", "אם לא אוריד במשקל אמות". כן, לא מעט משפטים הקדישה אמי על הסבל הפיזי בהפיכת הגוף החטוב שהיה לה כשחקנית נחשקת על במות התיאטרון וסרטי הקולנוע ("איריס", "מרגו שלי") לגוף שסוחב הריון.

לא מעט התייחסה לעניין המשקל, נקודה שנראית תמיד כה טריוואלית אצל נשים בדרכן לאימהות הנשגבת. הגוף היפה הופך לכלי שסוחב תינוק והקילוגרמים חסרי חמלה. אבל הרבה נשים בוכות בסתר כי זה אולי יראה להן "לא יפה" לקטר בפומבי על המשקל כשהן אמורות לשמוח על הבאת חיים חדשים. אבל לא היא.

ילדותי זכורה בפריימים יפים, לשחק על השטיח, להתבונן בתוכי צהוב נפוח ומת, ליפול מעץ אחרי שניסיתי להרשים את אחי וחבריו, להיות בטוחה שראיתי דוב בחצר בית הספר. וכאן קיבלתי הצצה לחיים של אמא טרייה וכל מה שמלווה אותה. הבאסה למצוא בייביסיטר, חוסר החשק להיגרר עם הילדים לקניות, ענייני גן ואוכל. דברים שגוררים נשים לענייני הבית והמשפחה: סידורים. מגבלות. ענייני בית. והנה, מי שבסוף הפכה לחברה יותר מאמא מהרגע שהייתי בת 11 ועברתי בעקבות גירושי ההורים לחיות עם האב, משרטטת את הסבל הקיומי והטריוויאלי של אמא בעולם.

זה מילא את היום ואיפשהו וגרר אותה למטה. היא נתקעה בבירוקרטיה וסידורים. הזמן, הפנאי, השקט- נעלמו כלא היו. התעצבתי עבורה שלא מצאה בתוכה סיפוק אישי בתקופה בה הייתי קטנה. "החלטתי שאני צריכה לראות קולנוע, תיאטרון, בלט ולשמוע מוזיקה קלאסית. לקרוא יותר מחזות, ספרים חשובים. מאז שעזבתי את התיאטרון, הנישואין, הלידות, מות אמי ז"ל וכל הנסיעות בעולם פשוט שכחתי את עצמי. הנה שוב החלומות על עצמי חזרו והרצון ללמוד ולדעת".

מי שעוד צץ במכתבים כמה פעמים היה אחי הגדול. אז דרור היה ילד קטן שהמתין לאחותו ומתברר, הוא ממש חיכה ליום שאבוא. גם אמי. "אני מאחלת לעצמי ילדה הפעם", ניסחה. אחרי שנולדתי הוא קצת קינא בתשומת הלב שקיבלתי אבל אחר כך הוא התרגל. "דרור משחק יפה מאוד עם יסמין וממש אוהב אותה, מחבק ומנשק אותה כל הזמן ומספר לה הכל. את צריכה לשמוע את השיחות ביניהם. כל כך מצחיק. היא גם אוהבת אותו. ממש צמד חמד. הלוואי וככה ימשך ביניהם". כן, מדובר על אותו אח שאיני בקשר איתו כי הוא חי באמריקה בעולמו ואני בעולמי. איפה הכל השתבש? היה כל כך קל להיות בקשר.

בסלון ביתי עם המכתבים שהעיפו אותי לאחור ועם סגול, הצבע האהוב עליה.

לא תמיד אהבתי את השם יסמין. אבל אז הגיעה הדוגמניות יסמין לה בון, יסמין גאורי והנסיכה באלאדין וזה הסתדר. אמא חשבה על דרה ושרון ובסוף התגלגלה לנוכחי. "יסמין הקטנה ברוך השם חמד של ילדה, מפונקת אבל לא נורא", היא כתבה ו"יסמין משגעת!" ציינה כשעוד אפשר היה לכתוב את המילה "משגעת!" בלי להישמע כמי שחיה באייטיז.

היא כתבה הרבה על כך ומי אם לא היא תכתוב ועדיין, ולקרוא את המילה הזו, אחרי כל השנים שעברו, הרגיש כמו דקירה בלב. הנה, היא עדיין אוהבת אותי למרות שסדר הדברים היה הפוך. היא קודם כתבה את זה ואחר כך הגיעו הרגעים האחרים. לקבל מחמאות בדיליי זה כל מה שנותר ממנה כיום. האהבה הזו שמגיעה עשורים אחר כך היא כמו דלק להמשיך. עוד אישור בכתב לאהבה שהייתה ברורה כל כך. אבל שיגענו אותה, אחי ואני הרבה ובדיעבד היה קל לחרפן אותה. היא הייתה זקוקה לשקט שלה.

היא באמת שמחה שבאתי לעולם. "קניתי ליסמין לפני הלידה כל מיני דברים. לא ידעתי שזו תהיה תינוקת. רצתי לחנות לקנות לה דברים ורודים, את יודעת, לילדות קטנות. אני כל כך שמחה שיש לי תינוקת. כל כך רציתי ילדה הפעם. במיוחד כשהיא כל כך נהדרת. אני מתה עליה. כל הזמן מנשקת אותה". 

היו ימים. בכל זאת הייתי תינוקת ולא הספקנו לריב אפילו פעם. היא מתארת סצינה עם אחי, איך הוא מחזיק אותי בידיים ושהוא ממש אוהב אותי. כמה מוזר לקרוא את זה. שנים אחרי הפכתי לאחות המעצבנת שלו. אחר כך הפכתי לאחות שנמצאת בקשר בסדר שלו. אחר כך הפכתי לאחות הרחוקה שלו. הוא מעריך אותי היום ואני אותו אבל הנה, היו רגעים, גם אם ספורים, שהייתי האחות הקטנה והאהובה שלו. כמה רחוק. דרך המילים שלה אני נזכרת דרכה ברגע שלא היה באמת זכור לי.

אמא. "שוב החלומות על עצמי חזרו".

אבל היו אלה כמה משפטים במכתב אחד מ-1975 שהרימו אותי כמו עלה מהרצפה רק כדי להנחית אותי לשלולית של יגון. הנבואה שהגשימה את עצמה ליום אחד בלבד:

"יסמין כל כך שקטה וטובה ויש לי ברוך השם למי להשאיר את התכשיטים".

היא כתבה זאת בלהט של אמא טרייה שסופסוף תוכל להוריש לבתה היקרה את אוסף האבנים היקרות והמעוצבות היטב שאספה עם השנים בקפדנות ובחרדת קודש. התכשיטים היו הבייביז האחרים שלה ששמרה עליהם כל כך. כבר אז היא חשבה על הרגע שאקבל אותם. במהלך ילדותי ואפילו נעוריי חשבתי הרבה על הרגע שאקבל אותם.

כל פעם שהלכתי לחדרה ופתחתי את קופסת התכשיטים, נברתי בין הפנינים לאבני האודם בפליאה כאילו היה זה קופסת קסמים רק כדי לשמוע אותה זורקת לי מהמיטה כמעט בפאניקה "עזבי, אל תגעי", "יום אחד תקבלי הכל". וכך היה.

בפייסבוק חשפתי בעבר איך אחרי מותה הנחתי את קופסת התכשיטים בארון הבגדים בחדרי. כשחזרתי מהלוויה שלה הם נעלמו. הבית היה הפוך, בגדים בכל פינה וניכר היה שהפורץ/ת ידעו מתי לבוא ומתי לסובב את הסכין עמוק בנפשי. והנה, עוד תזכורת בכתב יד למה שכל כך קיוותה שאקבל ואשמור לנצח נצחים אבל לא משנה שאיני אשמה, אני חשה כמי שכל כך איכזבה אותה. הם היו אצלי בדיוק ליום אחד ולא הספקתי להיראות עם אף טבעת, צמיד, שרשרת או עגילים. כאילו לא היו מעולם. כאילו היא לא הייתה אף פעם.

לא אמצא את המילים לתאר את עוגמת הנפש או את החלום להיתקל בהם פתאום. חשוב לי שהיא תדע שגם אם שרדו איתי רק יום, אהבתי אותם כאילו היו הכל.

מקדישה לאמי האהובה והבלתי נשכחת את השיר המושלם הזה:  

]]>
http://www.misstomorrow.com/misstomorrow-media-story-43634 http://www.misstomorrow.com/misstomorrow-media-story-43634 Wed, 14 Jan 2015 10:00:36 +0200
ההבדל בין "צריכה" ל"רוצה": מה שגברים לא מבינים באמת על נשים
ההבדל בין

"אבא, אתה לא מבין. זה ענייני בנות", אמרתי כל כך הרבה פעמים לאיש שגידל אותי בעודי מסבירה את גודל המינוס אליו נקלעתי, שוב. "אני לא מבין מה את עושה עם הכסף". האמת, גם אני לא הבנתי איך לכסף היו חיים משלו. איכשהו, שוב יצאתי כבזבזנית חסרת תקנה והוא כחסכן ומחושב. מדובר בשיחה שאני מנהלת איתו פעם בכמה זמן. כמוהו גם בן זוגי לא ממש מבין למה אני "צריכה" עוד אודם אבל מפרגן. מה לעשות, דפי ההוצאות תמיד נראו לי כמו שקרים מודפסים. לא ברור אם אי פעם אבין את הקטע הזה בו ההכנסות קטנות מההוצאות. ברור לי שגברים רוכשים מסיבות פונקציונאליות ונשים פועלות מתוך מקום רגשי אבל רוב הגברים לעולם לא יקבלו זאת. ניראה להם כמו יצורים כנועים. והבעיה היא, אנחנו בדיוק כאלה. לגבר יש מחסום פנימי מובנה מלהפוך לצרכן משתולל.

רק לפני כמה ימים ישבתי לי על המיטה. על הסדין היו פזורים מיטב נכסי האשה ביום ממוצע, מגזינים, עט, קפה במאג ינשוף ורשימות על גבי רשימות של "דברים לקנות בדצמבר". היו לי טיוטות ומחקתי מה שלא חיוני באמת. נראיתי מוטרדת ומרוכזת. גל חלף מדי פעם ליד החדר, הציץ ויכול היה להישבע שהנה, בת זוגתו נרשמה ללימודי תואר שני אבל האמת הייתה קשה יותר לעכל: הייתי בלב לבו של "דיכאון לאחר רכישה". לא כי לא שמחתי מהרכישות מלפני יומיים אלא כי הבנתי שהדרך עוד ארוכה לעבר כל הבגדים, מוצרי האיפור ושאר הדברים שאני רוצה. הקדמתי תרופה למכה. שקעתי לנפילה לפני ההתעלות. ומדובר במטרות לא פחות הרסניות מהדמויות בסדרה "בלאקליסט". רק שאחרי כל שישי שחור באה שבת שחורה בה את קולטת את הנזק.

רוצים להגיע לקהל גדול יותר? אני, יסמין לוי, מעניקה שירותי ייעוץ, תוכן וכתיבה.

כולנו בכביש המהיר לצריכה. צילום: Tim Barber

בהיתי בחלל עם כל הרשימות פזורות על בטני. גברים לא עוברים את זה. הו לא. הם לא חונכו להזדקק לזה. איש לא מצפה מהם להיות סאקרים של רכישות. אם כבר, הם יעדיפו צעצועים גדולים בהם ישקיעו פעם במאה שנה: בתים, מכוניות, פלזמה ענקית. אבל הנשים מתעסקות בדברים שגבר אפילו לא יניח את דעתו עליהם. וכך נהייתי חולה ממחשבות טורדניות מטופשות המסתכמות "קרם, עגילים ומסקרה", או "מעיל בורדו או שחור?". בילוי תמים של ניקוי ראש מול דפי הכרומו הכניס אותי לורטיגו של מלנכוליה מסחררת. הרגשתי את הדאון עוד לפני הרכישה ולא רציתי לדפדף יותר. הרי, אין לזה סוף. כמה מזה יהיה עבורי וכמה כדי להיות יפה לסביבה? זה לא סוד שרובנו נגועות במחלת הצריכה האיומה התוקפת כל קפיטליסט מושבע. ולא, לא מדובר על מצב בו אני יכולה להרשות זאת לעצמי. כלומר, כמה ממה שאני רוצה אני באמת צריכה? זו מחלה חמקמקה התוקפת בעיקר נשים במעמד הביניים. גברים לרוב שוברים את הקפריזה עם איזה אייפון 6.

המחלה הזו פוקדת את אלה שאינן פה או שם. אלה הקונות וחשות רגשות אשמה כי לא ניתן לבזבז בלי השלכות. אבל קול פנימי אומר לנו "לכי על זה, את צריכה את זה, לחיות את היום כי מחר נמות!" וזה חזק מאיתנו. גם כשמנהל הבנק מספר לנו שחרגנו אנחנו עונות כאילו שמו לנו סם במשקה. "אין לי מושג איך הוצאתי ככה. חודש הבא יסתדר, אהיה ילדה טובה!". מיליונרים אינם חשים חרטה על כל גיהוץ ויזה והעניים עסוקים בלשרוד את היום כך שנותרו רק נשים החולמות להיות כמו היפות העשירות שראו באינסטגרם אבל נאלצות להתעמת עם העובדה שחשבון הבנק שלהן אינן כמו שלהן. בזמן שבלוגריות, סטייליסטיות, סלבריטאיות ודוגמניות הפכו לאידיאל הנערץ אחריו אנחנו עוקבים ברשתות החברתיות, לא פלא שצנחנו לדיכאון רציני. כזה שלא ניתן להחלים ממנו בלי להחרים את חשבונות האינסטגרם של כל הבחורות עם המיליון עוקבים שמתענגות מהסטוקינג המזוכיסטי הזה.

הדיכאון לפני הרכישה. צילום: Ellen Von Unwerth

מי שעד לתמונות הקשות מ"שישי השחור" לאחרונה, בהן אנשים נדחפו אחד על השני עד למוות כמעט, יודע שמשהו רע עובר עלינו כחברה. בימים של הנחות כאלה אפילו גברים מתנהגים כמו נקבות. הפכנו לפאקמנים אנושיים הכנועים לאל הדולר. אלה שלא רואים בעיניים ומובלים בעל כורחם לאיביי ואמזון. אלה הבוכים על הווה מסריח אבל רוכשים צעיף עם הדפס ינשוף ממשי, אלה הדורשים צדק חברתי אבל קונים מעיל של קלווין קליין, אלה שמקטרים שאין להם איך לשלם משכנתא אבל בדיוק קנו כמה רהיטים שאינם צריכים רק כי הכל היה בהנחה. אוקי, בכל זאת, איקאה.

אזרחים באמריקה נראו כמו בהמות המתנפלות על הסחורה וזה בדיוק פרצופו של החלום האמריקני: לרכוש כמה שיותר, ללא צורך, רק כדי למלא את תאוות השופינג ולהשתיק את מפלצת התשלומים בנפשנו. בישראל מצבים כאלה תועדו פחות אבל בחורות מגיבות להנחות של "חמישים אחוז" כמו נשים בעלות תסמונת שואה: לאגור כמה שיותר כעת כי אולי נצטרך. ועל זה מתבסס כל הרעיון: לרכוש היום את מה שאולי תרצה מחר. ושיהיה ברור, אין זה תקף רק לחולת שופינג מלידה. רוב הנשים שאני מכירה חולמות על קניות. חשות שאין להן מה ללבוש. מסיימות לרכוש דבר אחד וחולמות על הפריט הבא. ועל הדרך מקנאות במישהי שהן עוקבות אחריה.

החלום האמריקאי נשאר מאחור. צילום הקאבר וכאן: Guy Aroch

לא ניתן להאשים אף אחת מאיתנו, אנחנו תוצר של החברה בה אנחנו חיים. אבל משהו קרה בשנים האחרונות ובמקום העצמה נחלשנו מול הפיתויים האינסופיים. למצב הזה תרם לא מעט הקלות הבלתי נסבלת בה אנחנו נחשפים לדברים באינטרנט. המקום הוירטואלי הזה העניק פלטפורמה לאינספור חברות שמעניקות לך את מה שאינך יכול להרשות לעצמך וכרגיל, לבעל המאה יש דעה מיוחצנת יותר. איך הגענו לזה? פעם זה לא היה ככה. אבל מתישהו בין וודסטוק להשקת האייפד ילדי הפרחים הפכו למבוגרי המותגים.

"החלוצים של עולם ההייטק, הביטניקים ששאבו מתרבות ההיפים ראו בפנטזיה שלהם את האינטרנט כעולם חדש ואמיץ", מספר לי גל מור, הבעלים של אתר "חורים ברשת", איש אינטרנט בכל רמ"ח איבריו ובן זוגי, "עולם אשר מעודד שיוויון ובפועל הם גמרו כמו סטיב ג'ובס - מהיפי למיליארדר. חשבנו על מקום שלכל אחד עוצמה שווה. ומסוג של חלום סוציאלי הפך האינטרנט לחלון ראווה קפילטיסטי שנותן לכל אדם את פנטזיית הצריכה שלו. היום זה רשת של תאגידים ויש עוצמה לאזרח אך זה לא משחק שיוויוני. הרשתות החברתיות מאפשרות להחצין סגנון חיים ומותגים לאנשים מפורסמים וזו הפרסומת הכי אפקטיבית שמשפיעה על קהל גדול בעיקר נשים. כשאת אומרת שאת 'צריכה' משהו אני מדמיין איך הפריט הזה חסר לך בארון ואין לך אותו וכשאני מבין מאיפה זה בא אני חש רחמים ולא יכול לקבל את זה. אני רואה את זה כחולשה והאשה הופכת לקורבן של חברה קפיטליסטית שיודעת איזה טריקים להפעיל".

מי אנחנו בלי המוצרים שלנו? צילום: Ronald Stoops

כבר שנים אנחנו בוהים בעולם שלעולם לא נהיה קרובים אליו. לא בכוח, לא בהשפעה או באמצעים. הרשת יצרה אשליה שאנחנו קרובים כי כולנו באינסטגרם, טוויטר ובפייסבוק אבל האמת היא שמעולם לא היינו רחוקים יותר. אנחנו ביקומים מקבילים שנפגשים רק כשאת עושה לאייקון שלך לייק. מכאן הדרך לקנאה קצרה. יותר מכך, הרגלי הצריכה השתכללו כי אם פעם יצאת לקנות מעיל כי ירד גשם ונהיה קר היום ראית מעיל יפה אצל איזה מישהי שעקבת אחריה ואת חשה לחץ לרכוש ולא להישאר מאחור.

אין דרך להתמודד עם עודף המידע מכל כיוון וכשאת עוסקת בתחום התקשורת ומחוברת אונליין את לא יכולה להימלט מהשפע שיש לחיים המודרניים להציע לך. נזכרתי איך במסגרת התואר שלי בתקשורת וניהול פרופסור דוד גורביץ' עמד על תרבות הצריכה בעידן הפוסט מודרניזם. האיש סיפר על ראיית עולמו של איזה פילוסוף ידוע (ששכחתי את שמו) בה הקניון הוא הכנסייה החדשה, או בית המקדש אם תרצו. תחשבו על זה, האורות הלבנים, הבוהקים מובילים אותך אל האור - הקופה הרושמת. מספיק שתקפצו לקניון רמת אביב ג' הסטרילי, הנקי והמזמין כדי להתרשם מכך. ברקע תשמע "קול אלוהים" קורא לך לפינת המבצעים. וכל מה שנותר לך הוא להתמסר לדת החדשה. זו שתוקפת מוסלמים, יהודים ונוצרים ללא הבדלים. 

 

קארה דלווין. שמונה מיליון עוקבים שרוצים לחיות כמוה אבל לא יצליחו

"אני קונה משמע אני קיים" זה המוטו העכשווי. השאלות הן למי יש גדול יותר, מהיר יותר, מתקדם יותר, יפה יותר. המסך של השכן תמיד ירוק יותר ועל זה מתבססת תעשיית השופינג. ואין מה לזלזל בכך. ככל שהעולם מתקדם ומנוכר יותר אנשים מחפשים זהות, לחוש שייכות, למצוא נחמה, להתעטף ביופי ובגדול לברוח ואפילו לכמה שניות מהמרדף הקשה וממעגל האימה של מינוסים, הלוואות ומצוקות כלכליות. לפעמים קונים כי פשוט... זה שם. נגיש כל כך. במרחק יד. מי שנכנס לקניון חש סחרחורת, מועקה ועיוורון מנטלי. הוא אמור לדעת שזה בדיוק מה שאנשי שיווק רוצים שתחוש. מבחינתם, אשה הנלכדת ברשת אמורה להיות חסרת מנגנון התנגדות ועוצמה מול המדפים האינסופיים של סריגים רכים והריחות המשכרות של כל הבשמים.

באותו רגע את חיילת ממושמעת בחיל האשראי. תפקידך הוא לצאת עם כמה שיותר שקיות ולחזור לעוד. את אמורה למלא את חלקך בחברה: להרגיש לא יפה מספיק, לא אנינה מספיק, לא מושכת מספיק. אחרת איך תחזרי? "צריכת יתר מייצרת חוב", כתב נתי בר און במאמרו "שחור הוא הירוק החדש" באתר WeShare וזה המצב גם בארץ - אנחנו בעיקר מייצרים חובות, במישור האישי וגם הלאומי. אז מה הפתרון? כרגיל, להשקיע פנימה, לעסוק בדברים שאתה אוהב, לנסות להתקדם בחיים, להסתובב עם אנשים חיוביים, להפסיק לעקוב אחרי אלה שיש להם יותר ממך וכשהרווחת מספיק כסף וטוב לך עם עצמך, סביבתך - לקנות נעלי עקב של ג'ימי צ'ו. בכל זאת, זה האושר המוחלט.

 אז יאללה, שיהיה לכם יום מעולה של שופינג נפשי עם השיר המושלם הזה: 

]]>
http://www.misstomorrow.com/misstomorrow-media-story-40623 http://www.misstomorrow.com/misstomorrow-media-story-40623 Sat, 06 Dec 2014 09:52:47 +0200
מה פמיניסטיות רבות לא מבינות
מה פמיניסטיות רבות לא מבינות

לפני כמה שנים כשנתקלתי בראיון שהעניקה אמי, השחקנית ברכה נאמן ז"ל, בשנות השמונים למוסף 7 ימים הבנתי עד כמה היא הייתה פמיניסטית. שם היגגה נגד הרבנות, ניפצה את ציפיות החברה לגבי האשה, והתפייטה על מהות העצמאות.

נותרתי לחייך בגאווה. סגרתי את המוסף, בו עבדתי אחר כך ככתבת במשך כמעט עשור, בידיעה שכן, אני הבת של אמא שלי. היא לא חששה להביע דעות נועזות בימים ההם וקיבלתי את היכולת הזו בירושה. אבל לא הכל בזכותה. אבא שלי, איש קריירה רציני, נתן לי אותן אפשרויות שהעניק לאחי הגדול. ליוותה אותי במהלך השנים הידיעה שלסביבתי אין דרישות נורמטיביות ממני. אמי מעולם לא רצתה לראות אותי מתחת לחופה ומגדלת ילדים. היא אמנם נישאה אבל כל קשר בינה לחינוך ילדים היה מקרי בהחלט. בדיעבד, מסגרות לא הטיבו איתה. כיום, כשהיא איננה, נותרתי עם אבא שרוצה שאצליח בקריירה והוא לא חושב שאני ממש בנוייה לגידול ילדים כי בקושי אני משתלטת על העציץ שלי.

רוצים להגיע לקהל גדול יותר? אני, יסמין לוי, מעניקה שירותי ייעוץ, תוכן וכתיבה.

צילום: Eliott Lee Hazel

בלי להחליט דבר עבורי שניהם הותירו חלל ריק אותו נאלצתי למלא לבד באידיאולוגיות שלי לגבי העולם שלא השתנו מאז גיל 12. הישג עבורי מעולם לא היה ללדת אלא להיות מישהי שהותירה דבר מה מנטלי מאחוריה. להיות אמא זה לא רק לגדל תינוק בשר דם אלא לגדל אדם בעל משמעות שיצליח יום אחד בעולם הגדול. כל אחת בוחרת את המטרות שלה ואני מכבדת כל ייעוד שמישהי בוחרת לעצמה. עבורי, תפקיד האשה בעולם הוא כל מה שהיא רוצה שיהיה.

עם השנים נותרתי נאמנה להכרזות שלי ומצאתי פרטנר שנמשך בדיוק לגישת חיי והשארתי את סוגיית ההורות פתוחה. העובדה שאמי הבוהמיינית לא הייתה בדיוק "אם השנה" לא הזיזה לי אפילו יום אחד. לראות את אבא שלי מחמם לאחי ולי נקניקיות על המחבת במקביל לקריירה שלו רק גרמה לי להבין שאין תפקיד נשי ואין פוזיציה גברית. שניהם מסוגלים לאותו דבר בהתאם לנסיבות. בבית לא דיברנו על פמיניזם. פשוט חיינו תחת האווירה העוטפת אותה. אין לפמיניזם סיכוי לגדול בבית שאינו ליברלי, בעל חוש צדק, הדוגל בחופש מחשבה וביקורתיות. כל אדם לוגי אמור לחשוב שזה הגיוני שאשה תגיע לכל עמדה שתרצה ותתוגמל כמו גבר.

צילום: Darren Ankenman

אבל עם השנים אני מרגישה שפמיניזם איבד את ההילה הנעלה שלו והפך למושג שלילי. מי שראה את הנאום המרשים של הכוכבת הבריטית אמה ווטסון על פמיניזם באו"ם נזכר שפמיניזם זה לא הדבר המרגיז הזה. בעוד ווטסון האלגנטית, הרהוטה והאינטליגנטית עמדה על הבמה היא כבשה עם כנותה כל גבר ואשה שצפו בה. לא סתם בחורים מכל העולם תייגו תמונות שלהם עם Heforshe.

הבאזז שהיא עוררה גרר גלי תמיכה מכל העולם, כולל כמה סלבריטאים כגון ראסל קרואו ופורסט ויטאקר. יותר ממאה אלף גברים הצטרפו לתנועה שלה. נשים רבות נשמו לרווחה וצעקו, יו גו גירל! אבל אנחנו צריכים להתבייש שבשנת 2014 צריך מישהי מפורסמת שתעמוד לבדה ותזכיר לנו את הרעיון מאחורי התנועה הידועה. אבל כן, היא הייתה צריכה להסביר לעולם שאין זה מושג שנועד להביא לגברים את הסעיף. היא הייתה צריכה להזכיר לכולם שפמיניזם היא תפישת עולם שעל פיה יש להיאבק בדיכוי נשים ובאפליה כנגדה בחברה ולהביא לשוויון הזדמנויות לנשים. לא ניתן היה לתהות איך מטרה מבורכת כל כך נזקקת ליחצנית טובה כל כך. אז למה להיות פמיניסטית נתפש בקרב רבים כל כך כדבר מעצבן, נודניקי וכזה שמוציא את החשק לשמוע עליו? פשוט בגלל כמה נשים שמוציאות לו שם רע.

צילום: Lawrence Schiller

לא אשכח את הדיון הסוער בפוסט הפייסבוק שלי לפני כמה שנים על סרטו של דובר קוסאשווילי, "רווקה פלוס". היה זה דיון מייגע ומתיש בו תקפו אותי נשים רבות שהגדירו את עצמן פמיניסטיות ועל מה? על כך שהעזתי להחמיא לסרטו של קוסאשווילי, אויב הנשים המושבע. לא משנה שרובן לא ראו את הסרט המדובר או סצנת האונס המסוקרת בו, הן היו הראשונות לזעוק.

תוך שניות בחורות שסיימו את לימודי המגדר שלהן שפכו בתגובות מגילות שסימון דה בובואר הייתה מגלגלת את עיניה לנוכחותן. עלו טענות על כך שהסרט "מחפיץ את האשה", שקוסאשווילי "עשה סרט מזעזע שמעליב נשים" וכו וכו'. המגיבות לא קראו את מה מה שכתבתי או את מה שכתבו אלה שהסכימו איתי. הן לא רצו דיון. הן רצו דם. הן רצו להראות לכולם שאסור להראות אונס בסרטים. שאסור להציג עירום נשי. ובגדול, רצוי לא להיות אמן המבטא את עצמו. 

צילום: Deborah Turbeville

זה לא היה המקרה הראשון שגרם לי לתעב לרגע את המונח "פמיניסטית". כן, אני יודעת, איך אפשר לתעב פמיניסטיות? פאק, אני פמיניסטית! אני רוצה שיוויון זכויות! אני רוצה שכר שווה לנשים וגברים! אבל התוקפות הללו שפעלו תחת הכינוי פמניסטיות התנהלו כמו כלבים פבלוביים שריירו אוטומטית מול הקשר הלוגי הפשטני עירום=ניצול=החפצה=שוביזם=לערוף את ראשו.

כמו לומר, אין אונס בעולם. אין נשים עירומות בעולם. וכשזה ההיגיון, לבטל את המציאות, המונח פמיניזם מביא את הסעיף לשאר המגיבים. אם מי שמייצגת את רוח הפמיניזם הן נשים שלא יכולות לשאת סצינות אונס בלי לזעוק "החפצה" אז יש בעיה. שוב ושוב כתבתי שיש לי זכות להביע את דעתי בפוסט שלי, שעירום נשי אינו בהכרח ניצול מיני ושעם כל הכבוד לקוסאשווילי, הוא לא המציא עירום או אונס בסרטים ושבגדול, להראות סצינת אונס בקולנוע לא הופך את האיש לשונא נשים. אירוני ככל שיהיה, הרגשתי שהנשים הללו אנסו את הפוסט שלי, הפשיטו אותו ממשמעותו והתעללו מילולית במי שהעז להחזיק דעה שונה מהן. נשים אלו מוטרדות משנאת נשים? הן הפגינו שנאת אנשים.

צילום: Elliott Erwitt

בעוד שחלק מהנשים המגדירות את עצמן כפמיניסטיות באמת עושות עבודת קודש, מקדמות את האג'נדה החשובה, מתייחסות לעובדות ולא לספקולציות, לא חסרים גברים שטענו לאורך השנים כי הפמיניסטית הממוצעת היא: חסרת חוש הומור, מכוערת, טרחנית, חופרת, מוסרנית וצדקנית עד עייפה. וזה הרי לא ככה, הביטו על אמה ווטסון. אז איך זה קרה? בואו נראה, אולי בגלל שהרבה מהן יוצאות נגד דוגמניות יפות שזה מקצוען. אולי כי כשזורקים לעברן מחמאה הן ישר חושבות שזו הטרדה. אולי כי הן יבטלו דיון אמיתי כדי להקיא את החומר שלמדו מלימודי המיגדר. אולי כי הצורך לתקן את עוולות העולם גרמו להן להיטפל לזוטות ולא לראות שגבר אינו אויב. נשים סקסיות אינן אויב. גברים האוהבים לראות נשים סקסיות אינם אויבים. נשים סקסיות האוהבות שגברים רואים אותן אינן אויבות. בלי לשים לב, נשים רבות מזיקות למונח פמניזם והפכו לאויב שלה.

צילום:  Eliott Lee Hazel

לפני זמן מה עלה באתר פופולרי - וכבר הספיק לרדת - קמפיין לקונדומים בו רואים את מלכת היופי של ישראל בשלל תנוחות מובחרות של גברים שנשלחו למערכת. נכון, לא בדיוק החומרים שיביאו שלום עולמי אבל גם לא אסון גרעיני. הקמפיין לא הספיק לשהות שם יותר מדי זמן והוא סולק מהאתר אחרי התערבות נשים שראו בו שיא ההחפצה והעלבון והתלוננו לאדם הבכיר ביותר בטלוויזיה.

ניתן לאהוב או לא, אבל להוריד את הכתבה לא היה לטעמי הישג עבורנו, הנשים. פמיניזם גם דוגל בכך שאשה תעשה כרצונה עם גופה. זו הבחירה שלה. יותר מכך, נשכרה יועצת לפמיניזם ומגדר כדי להבטיח שכל הקמפיין יהיה שיוויוני. נכון, לא חשבתי שהקמפיין היה צריך לקבל את פרס דקל הזהב אבל כל עוד מלכת היופי הסכימה להצטלם כך והגברים שהצטלמו איתה לא אנסו אותה עם הקונדומים, אין סיבה להחשיך מסך בכוחנות. בכל שנותיי הייתי עדה לתמונות נועזות בהרבה. מספיק שתציצו לתמונות של הצלם המבריק סטיבן קליין ותחטפו הלם מהאלימות והמיניות הבוקעת מהן ועדיין, זה אמנות. אין סיבה שפמיניסטיות יתעסקו בהסרת כתבות בשל טעם אישי ופרשנות יתר. העובדה שבסוף הקמפיין ירד משם זה רק הודות ללחצים מוסרניים. הרי, מי רוצה להילחם נגד פמיניסטיות? נסה. לא תצא מזה. 

צילום: Samuel Makova

הבעיות של הפמיניזם אינן המטרות שלו אלא השיח סביבו. יודע כל בעל אתר, שני נושאים יעוררו אמוציות קשות בחברה: טבעונים ופמיניסטים. מדובר בדיונים מתסיסים, אלימים וצפויים שלא מובילים לשינויים. כמו כן, הקמת גטאות נשים בתקשורת גם אינה הפתרון: חלוקה דיכוטומית כמו "אתר לנשים", "מגזין לנשים", "ספרות נשים" מקבע נשים. כמו לומר, נשים לא יכולות להתעניין בחלל או בטכנולוגיה ורק רוצות ליפסטיק, נעלי עקב ולדון במשקל תוך כדי הכנת אורז. רצוי גם שפמניסטיות יבינו מי קהל היעד כיום. גבר בשנות השישים לחייו שכבר גיבש את דעותיו לא מתכוון לשנות את גישתו לנשים. מכאן שהמטרה היא לעודד נשים בגיל קטן לא לוותר על הישגיות, לא להיכנע בספורט, לא להיגרר בעקבות החברות לחוג אמנות במקום פיזיקה. על בנים להיות מחונכים לראות בנות כשוות זכויות מגיל קטן כדי שביום מן הימים יהיו יותר נשים חזקות בעמדות מפתח. בסדרה "סקנדל" הדמות של אוליביה פופ אומרת שחונכה על ידי אביה להיות פי שניים טובה יותר מכל בחור כדי להגיע לאותו מעמד.

צילום: Dudi Hasson

אנחנו צריכות לצמצם את הפערים כדי שגבר ואשה יתאמצו באופן שווה ויתוגמלו שווה. וזה יקח זמן. אבל לפני שאנחנו מצפות מגברים לקבל אותנו כנשים דעתניות אנחנו צריכות לצפות זאת מעצמנו. אנחנו לא צריכות לחכות שעורך גבר יזמין אותנו לתוכניות. אנחנו צריכות לדאוג שיהיו יותר עורכות נשים מלכתחילה. ועל הדרך, נשים רבות יכולות גם להבין שהן לא חייבות להיות סופר וומן. בחיים ישנם ויתורים והקרבות. אדם, כל אדם, אשה או גבר, צריכים לפעול כדי להגשים חלומות בלי לרצות ציפיות חברתיות או משפחתיות.

פמיניזם זה לקבל במאית סרטים שויתרה על אימהות כדי להתפקס על סרטים בלי להאשים אותה שאינה ממלאת את "תפקידה כאשה". פמניזם זה לקבל עקרת בית מאושרת בלי להאשים אותה ש"אינה דואגת לפתח קריירה". מה שאמור לעניין אותנו, נשים וגברים כאחד, הן העובדות בלבד. כאשר מתפוצצת פרשת מין סוערת לא ניתן להניח מראש שהאשה היא קורבן והגבר נצלן. בעוד שזה המקרה בלא מעט פעמים, המציאות מורכבת יותר. 

צילום:  Eliott Lee Hazel

פמיניסטיות רבות שוכחות שלקבע את האשה בעמדת החלשה חוטא למטרה. להיות פמיניסטית זה לא ישר להאשים את הגבר בפייסבוק, לפגוע בשמו הטוב ולשחק אותה שופטת לפני שהיה פסק הדין. נשים במקרים מסויימים התגלו כמניפולטיביות ונצלניות. לגונן עליהן בכל מחיר בלי להכיר את הסיפור ולרסק את אמינות הגבר זה לעיתים לחטוא לעובדות. כדי לזכות בתמיכת גברים עלינו הנשים להיות הוגנות, מדוייקות וענייניות בכל דיון, טענה, פוסט וכתבה. אנחנו לא יכולות לזעוק "זאב זאב!" כשזה חתול.

עלינו לרכז את כוחותינו למטרות מקדמות, להסביר באפקטיביות למה זה גם לטובת גברים שנשים יהיו מרוצות, מסופקות ומתגומלות בהתאם בקריירה. זה לא על חשבונם. אין סיבה שגבר ירוויח יותר מאשה באותו תפקיד. מפרסומים על פערי שכר בעבר, סובלות מכך במיוחד מהנדסות ואדריכליות ורואות חשבון ששכרן החודשי החציוני הוא לעיתים 60! אחוז ממשכורת הגבר. אם גבר צעיר מקים בית עם אהובתו, הוא היה נהנה מהעובדה שהיא תביא משכורת השווה לקולגות הגברים שלה. הוא גם שמח לשמוע מידידה שלו שהיא קיבלה משכורת השווה לגבר באותו תפקיד. הפוקוס הוא על הדורות הבאים. אבל כדי לגרום לשינוי מחשבתי רציני עלינו הנשים לייחצן פמיניזם טוב יותר. ולא לאבד את אהדת הנשים בדרך. 

 צילום: Anthony Stewart

והנה שיר שיעיף אתכם לאייטיז. הקליפ בהשראת MTV והוא קצת מזכיר לי את הדייר סטרייטס בקטע כלשהו כשהזמר מזכיר לי את סולן "המכוניות".

 

 

]]>
http://www.misstomorrow.com/misstomorrow-media-story-39603 http://www.misstomorrow.com/misstomorrow-media-story-39603 Mon, 20 Oct 2014 20:12:53 +0300
20 מצבים בהם אנחנו מגיבים ללא פרופורציות
20 מצבים בהם אנחנו מגיבים ללא פרופורציות

לרוץ מהר לתוך המעלית מחרדה שהיא תיסגר עליך ותגרור אותך את כל הקומות עד למטה. כן, אחרי שקראת שזה אשכרה קרה למישהו ועוד בבניין מושקע את לא לוקחת סיכונים. אני למשל לא נכנסת למעלית שמחכה לי פתוחה. זה רק מפחיד אותי יותר ומזכיר לי סרט אימה.

לפתע גילית שאיש לא זוכר שחניתם בקומה E ארבע ירוק. הרגע הזה בו אתם קולטים שאף אחד מכם לא טרח לזכור או לרשום איפה חניתם ואתם יודעים שזה הזמן להצטייד בבקבוק מים ונשנושים כי המסע חזרה לאוטו יהיה ארוך. מאוד ארוך.

הרגע הזה שאתה מדבר בנייד ומחפש בבהלה את האייפון בכל חדר. זה בטח קרה לכם לפחות פעם בחיים. אתם גם משתפים את זה שעל הקו שאתם לא מוצאים משהו ובסוף אתם קולטים שהוא בריא ושלם בכף ידיך.

רוצים להגיע לקהל גדול יותר? אני, יסמין לוי, מעניקה שירותי ייעוץ, תוכן וכתיבה.

צילום: Tim Barber

כל אשה תזדהה עם הסעיף הזה. לצאת מהבית בשמלה בהירה וענוגה רק כדי להיכנס לקן צרעות חגיגית כשמכל פינה מגיחים, הצילו, מלצרים עם כוסות יין. אדום. בכל רגע כזה האישונים שלך נפערים ואת כבר רואה איך מרפי נקרע בפינת החדר. והכי נורא, את בוהה באורחים האלה שזזים עם כל הגוף כשהם צוחקים ומחזיקים את היין. את חשה כמו מישהי במשימה בלתי אפשרית ובסוף שותה לחייך.

כשהאוכל במיקרו מתחיל לעשות רעשים כאלה קראנץ 'קראנץ' ואתם רואים עשן- מדובר בלא פחות מאסון צ'רנוביל לפניך או פיצוץ גרעיני קולוסאלי. את מתרחקת מהמיקרו ומצלצלת לבן זוגך.

כשאתם רואים כתם שחור בינוני בפינה בחדר, צורחים לשמיים, מנסים לא לחטוף התקף לב, בטוחים שזה ג'וק וגוררים את האדם הקול בסביבתכם רק כדי לגלות שזה גוש שיער מהמברשת שנפל לרצפה. הו, הרגיעה.

צילום: Ellen Von Unwerth

כשאתם אוכלים במסעדה נחשבת מנה חדשה בתפריט וישנו משהו מוזר בצלחת שאינך מצליח לפענח. בהתחלה זה משעשע אבל אחר כך אתה נלחץ כי יש לזה טעם מוזר, זה שחור וזה נראה מאוד נע. מאוד חי. ואתה תוהה ושותק. תוהה ושותק. אבל זה רק היה זית שחור מזן חדש. יההההה.

להיות בבית לבד מול המחשב שלא עובד עם טכנאי על הקו ולהיות בטוח שאת תהי הסיבה שזה לא יפעל לעולם. הוא שואל שאלות רבות מדי ואת נאלצת לעשות כל מיני פעולות שמעולם לא עשית בעבר אז איפשהו בין לחוש כמו האקר סורי את חשה לפרקים כמי שעושה נזק גדול יותר. בלתי הפיך.

אתן מכירות את זה, למצוא את עצמך בשעת ערב צועדת לבד בשדרה חשוכה מאוד. את מתחילה טיפה להילחץ כי ככה זה בסרטי אימה ואז ללא התראה, את דופקת את הספרינט של חייך, רצה בטירוף שלך כאילו את בגמר 100 מטר נשים. את חשה אפילו גאווה על הביצועים שלך. שיחקת אותה. רק שאין כלב מאחוריך.

צילום: Inez & Vinoodh

אתה בשירותים במטוס שמתנדנד מצד לצד. אחרי שאתה קם מהאסלה אתה בסטרס גובר כי משהו ברעש המטורף ופעולת השאיבה כשמורידים את המים שם גורמים לך לדמיין שאתה תישאב לתוך השמיים. אז אתה מוריד את המים ממרחק פסיכי ובורח מהמקום. וחש כמו גיבור.

זה אמור להיות עוד טיסה רגועה, עד שאתה קולט בזוית העין מרחוק את הדיילת מדברת בלחץ בטלפון הפנימי. היא שואלת למה עגלת הדיוטי פרי לא יצאה אבל עליך לא יעבדו! היא בטח מדברת עם החוטפים. 9/11 חולף בראשך. אתה מנסה לסמס ליקיריך. אבל אתה לא תלך ככה, אתה תילחם. ואז מגיע הויסקי שלך.

היית עסוק בנסיעה ארוכה במונית וכשטרחת להביט מהחלון אין לך מושג איפה אתה. מפה דיון פנימי מתרחש במוחך ואתה נלחם נגד הזמן. מי האיש הזה? הוא לא באמת נהג מונית? מבחינתך עברת לנוהל חירום של נחטף, שומר על קשר עין, ואתה זומם על הרגע שיש רמזור ירוק ואתה תתגלגל מהמונית, והכי חשוב: לשמור על האייפון קרוב. ואז הכל נהיה מוכר והנהג הוא רק נהג. אתה בחיים! לא מצאת את השמלה בארון וישר את מתחילה לקלל בראש את העוזרת, בטוחה שתצטרכי לפטר אותה, אבל איך? את מתכננת תוכנית שלמה אבל אז את בחרדה שאולי היא בכלל באיזו מאפיה. ואז מתברר שלקחת אותה למכבסה. את כל כך שמחה שלא תצטרכי להתמודד עם המאפיה המסתורית שאולי היא שייכת אליה. זה הזמן ללבוש אותה ולחגוג כאילו אין מחר כי אולי אין מחר.

יש לך מיגרנה למשך שעתיים. את מבינה מה זה אומר. זה תחילת הסוף ואת מתחילה להיפרד מיקיריך בגלל גידול במוח. את מדמיינת את החיים בלעדיהם ושואלת את בן זוגך איך הוא ימשיך בלעדיך.

כשגילית נקודת חן חדשה לפי האינטרנט את מתחילה לעשות צילומי מסך, לקרוא מאמרים, לאסוף מידע ויש לך עד סוף היום את הדיאגנוזה: יש לך מחלת עור מגה נדירה, כזו שהרופאים לא יודעים הרבה עליה. שלום חברים, חייתי ביניכם כמו צמח בר.

צילום: Tesh

כשמישהו לא עונה לכם שעתיים ואתם בטוחים שזהו, הוא שונא אתכם ולעולם לא יענה. אתם מתחילים להספיד את החברות האמיצה, לדמיין את החיים בלי מפגשי הקפה ורכילויות הבוקר. ואז הוא עונה.

השארתם את דלת הכניסה טיפה פתוחה וחזרתם הביתה רק כדי לגלות את המחדל. אתם בטוחים שהרוצח בפנים. למה שמישהו ירצח אתכם? למה שיחכה לכם בפנים? לא משנה. אתם בסרט עכשיו. שלא יפריעו.

כשמשפחה עם תינוק מתיישבת מאחוריך בבית קפה. את יודעת שהלכה השיחה האינטימית והשקטה ואת מחכה לבכי הראשון. בחרדה, אלא מה.

והחרדה הגדולה מכל: לפתע זה מכה בך: אתה עלול למות בכל רגע נתון.

והנה השיר שגרם לי בסוף העונה השנייה בסדרה המבריקה "כתום הוא השחור החדש" לבכות כמו גדולה. פשוט נוסטלגיה מעולה.

]]>
http://www.misstomorrow.com/misstomorrow-media-story-39134 http://www.misstomorrow.com/misstomorrow-media-story-39134 Wed, 17 Sep 2014 07:36:43 +0300
איך קרה שיותר ויותר אנשים איבדו עניין בין הסדינים?
איך קרה שיותר ויותר אנשים איבדו עניין בין הסדינים?

סקס זה נפלא, זה בריא, זה כיף, זה מביא להמשכיות ולכן, כמה מוזר לגלות שמספר הפעמים שצעירים מקיימים סקס הולך ופוחת בדור הנוכחי. אוקי, אולי בגלל הקטע שזה מביא גם תינוקות צורחים בסוף? וברצינות: משהו השתנה באוויר. בניגוד לדורות קודמים רבים מקבלים את הסיפוק שלהם ממשהו אחר ולא מדובר בשכנה השווה מעבר לגינה. מי יודע, אולי מקריאת הפוסט הזה אפילו. יותר נכון, בהתבוננות בתמונות הארוטיות המופלאות של גיא בורדין. זה בסדר, תמשיכו, לא איעלב. אמשיך לכתוב עבור מי שסקרן לגלות היכן נעלמו חיי המין הסוערים בשנות האלפיים.

פינת ההמלצה: לא מזמן עשיתי אצל רואי דניאל בנווה צדק טיפול חדשני ואקסקלוסיבי בשיער של לוריאל פרופסיונל, הנקרא Summer Time, שמחזיר את הברק לשיער וזה באמת מה שקרה! מה שמעולה זה שגם אחרי כמה חפיפות השיער עדיין הרגיש רך ונעים וזה לא מובן מאליו. השירות המופלא מותאם לכל סוגי השיער, גם לצבוע, וניתן להשיג את זה גם במספרות מורשות לוריאל. אין כמו לצאת מהמספרה עם שיער משי. טווח המחירים נע בין 75-100 שקל. בקיצור: מבריק!

אדלג על המשחק המקדים ואזרוק אתכם ישר למספרים הקשים: מחקרים וסקרים מצביעים על כך שהדור הצעיר עושה סקס פחות ופחות עם דגש על בריטניה. בשני העשורים האחרונים, בני 16-44 מזיזים את האיברים בין הסדינים פחות מבעבר. נשים נמצאו עושות את זה 4.8 פעמים בממוצע בחודש בעוד גברים 4.9 פעמים. ורק כדי לסבר לכם את הדגדגן: לפני עשור זה היה 6.3 ו-6.2. ולפני כן זה היה אפילו גבוה יותר. אז לאן נעלמה רוח התשוקה? אם תביטו סביבכם, זה כמעט חסר היגיון. העולם מוצף בפיתויים, הסרטים משדרים סצנות מין ללא הפסקה, אתרי היכרויות וברים אפלים רק הלכו והתרבו. סקס נמצא בכל מקום.

אבל בעוד בעבר הדימוי של האשה נאנחת בטירוף חושים פוטוגני מול הגבר המסוקס היה פופולרי במשך שנים, בשנים האחרונות השיח סביב סקס הפך למורכב יותר. אנושי יותר. בעייתי. סבוך. סדרות כמו "בנות" העלו על פני השטח דיונים רבים סביב מערכות יחסים וסקס כדבר מגושם, מעיק ולעיתים מעוות. סרטים כמו "נימפומנית" הפשיטו עוד רבדים לאקט. סקס בימינו הוא גם מלא רגשות אשמה, חרדה מאינטימיות, כעס, קנאה, דיכאון ומושגים אנטי-סקסיים בעליל. אחרי שקראנו על הכל לא מפתיע שהרבה כבר איבדו את החשק עוד לפני שהדליקו נרות.

אז מי אשם, בני אדם או העולם? צריך שניים ליחסי הסאדו-מאזו שפיתחנו עם האמצעים העומדים לרשותנו. טענות נשמעות על כך שצעירים מקבלים כיום סיפוק ממה שהפלטפורמות הטכנולוגיות מספקות. אפילו יותר מהמיטות הממתינות בבית. מרוב שסקס נמצא בכל פינה, למי יש כוח להתעסק עם זה בפועל? נשמע מוזר, כי אם השיח בתקשורת נפתח ויש יותר קבלה לסקס אחר, אז למה צעירים מתכנסים יותר פנימה? גם קט מרסר, מרצה בכירה לענייני מין ומי שאחראית לפרסום המחקר, מצביעה על תקשורת האונליין כמי שתורמת לדעיכת הליבידו. משהו בזמינות האינסופית שלנו למידע הרג את התשוקה. העובדה שניתן לדעת ולשאול כל דבר ולקבל תשובה לכל דבר, מעלימה את המסתורין.

לא כל כך פשוט לכבות אורות, להתפשט ולהיכנס למיטה. תמיד אורבת לנו איזו מטלה. עוד מייל. עוד תגובה. עוד העלאת תמונה. תנעלו גבר ואשה בתוך מעלית סגורה בלי דבר נוסף והם כנראה יפצחו בסקס לוהט עם הגב אל הקיר, תוסיפו חיבורי אינטרנט, מחשבים וניידים וכנראה שהמחזה הכי סוער שתקבלו זה שניהם בוהים בלהט על הצג שלהם. נוגעים רק כדי לחלוק כבל. זה יותר נוח, פשוט ופחות בלגן. טכנולוגיה מחברת בין אנשים ומפרידה אותם בו זמנית. בלי לשים לב, יכול להיות שאנחנו שוקעים בדיכאון בלי להבין שהוא כזה.

אני נזכרת כשהיתי צעירה יותר ועם פחות מטלות ומסיחים. הזמן היה בצד שלי. בשנים האחרונות, כשבונים קריירה ומנהלים רומן עם האייפון, משהו קרה. אנחנו דרוכים לעדכונים. במיוחד עם הקריירה שלנו כרוכה באונליין. אבל קרה דבר אחר לכל מי שמחובר. חשוב לנו להיות נאהבים ברשת החברתית יותר מאשר מול אדם אחד. אנחנו זקוקים לתשומת לב ולמחמאות מהרבה כדי לחוש טוב עם עצמנו. אם בן הזוג יגיד "איזו יפה את" זה לא חזק מספיק כמו שאלף איש ישבחו אותך מול כולם. זו טעות כמובן, כי בסופו של יום האחד הזה ישאר לצדך היכן שהאלף לא, אבל הפכנו לתלויים יותר ויותר בסקס אפיל התדמיתי שלנו מאשר בסקס עצמו.


וזה לא שצעירים לא חושבים על סקס, הם כן. לפי המחקר הם פשוט מדלגים בין כל כך הרבה פעולות שכאשר הם כבר מגיעים לזה, השעה מאוחרת מדי. אבל מי רוצה לקיים סקס בעולם נוירוטי, לחוץ, אובר מנותח? זה די ברור שהרוב מושיט יד לעבר קשריו הוירטואלים, אלה שלא שלא צריך להיחשף בפניהם, להיות פגיעים מולם או להעמיק את היחסים עימם. כל כך התרגלנו לשתף ולדווח עד שלא נותר לנו יכולת כמעט להשאיר משהו לעצמנו. ועוד בחדרי חדרים.

איפה זה משאיר את חיי המין שלנו? לא ברור. זה משאיר את זה לרגעים קטנים וחמקמקים בהם אנחנו באמת נינוחים. כשאנחנו מסוגלים להרפות. זה דורש מאיתנו את היכולת האמיצה להכריז "עד כאן" ולהניח את המשימות בצד. לדעת מתי לשים סטופ ומתי להתמסר זה המבחן של כל אדם בעידן הקפיטליסטי. ללמוד לשים את החיים הוירטואליים בפרופורציות. לא לתת להם כוח כמו לחיים האמיתיים. לדעתי, יש קשר גם למקום שאנחנו נמצאים בחיים. אם אתם נאבקים ומנסים להסתדר כלכלית, אתם בכלל בסרט אחר- ולא כחול. אם הולכים לפי פירמידת הצרכים של מאסלו, הצרכים הבסיסיים הם הראשונים שאנחנו ממלאים. מזון, גג מעל הראש. כשקשה לגמור את החודש, קשה לגמור בכלל.

והנה שיר חדש של אינטרפול עם פול בנקס, הסולן שמגדיר מחדש את המונח סקסי

 

 

 

 

 

 

 

 

]]>
http://www.misstomorrow.com/misstomorrow-media-story-38744 http://www.misstomorrow.com/misstomorrow-media-story-38744 Sun, 14 Sep 2014 18:31:19 +0300
20 רגעי אושר קטנים שעושים לך את היום
20 רגעי אושר קטנים שעושים לך את היום

בימי מלחמה אלו, רובנו שקועים בדאון. קשה להאשים אותנו. לוחמי גולני, כמו אזרחים חפים מפשע, איבדו את חייהם במבצע (שנאמר מלחמה) "צוק איתן" ושילמו את המחיר היקר מכל: חייהם. רבים מאיתנו חשים דיכאון, אפילו רגשות אשמה על כך שאנחנו בסדר בעוד אחרים נהרגים. אבל כל עוד אנחנו פה, חשוב להעריך את הדברים הקטנים. הקטנטנים.

כידועי, אין לנו שליטה על הזמן שלנו כאן על פני האדמה ומתי נחדול מלהתקיים. לפעמים אני חושבת שהיה עדיף לדעת מתי תגיע שעתנו הסופית כי אז ניתן לחשב ולנצל את החיים בצורה טובה יותר. עד הרגע האחרון. אבל מה לעשות, החיים אינם פוסט כבקשתי ונותר להמשיך לחיות הכי טוב שאפשר. אבל זה קשה כי הטבע האנושי גורם לנו רוב הזמן לחשוב על המחר, לשרוד, להתקדם ולהתפתח עד ששכחנו ליהנות מרגעי המזל הללו שנשמנו בהם לרווחה. כשדברים הסתדרו בדיוק כמו שפיללנו.

רוצים להגיע לקהל גדול יותר? אני, יסמין לוי, מעניקה שירותי ייעוץ, תוכן וכתיבה.

צילום: Peter Coskun

הנה כמה רגעי אושר מזוקקים וקטנים-גדולים שבטח מוכרים לכם.

1. כשהסכין במטבח עף לך מהיד באמצע הסלט או שטיפת כלים ונחת מילימטר ממך. כאילו, איזה מעפן זה למות ככה.

2. כשנכנסת לאוטובוס מלא אבל בדיוק אדם קם לצדך כדי לרדת והצלחת לתפוס כסא לכל הנסיעה.

צילום: Daniel Zvereff

3. כשהצלחת להתנתק מהוט. אבל יותר מזה, כשטכנאי אומר שיגיע בשלוש והוא אשכרה מגיע! בשלוש!

4. הרגע הזה שנפל לך הנייד לרצפה מגבוה, שמעת רעש נוראי אבל הצצת בחרדת קודש ולא קרה לו דבר.

צילום: Peter Coscun

5. לצאת מרופא שיניים. מי כמוך יודע שזה הישג משמעותי אפילו לקבוע תור לסיוט הקודח הזה.

6. הרגע הזה שמצאת חנייה בניסיון הראשון לפני שעמדת לאחר לפגישה חשובה.

צילום: kevin McDonald

7. כשגילית בהפסקת חשמל שכן! שמרת שניות לפני את המסמך עליו עבדת יום שלם.

8. הרגע הזה בו הצלחת במועד ב' לאחר שנכשלת ב-א'. וכשאני כותבת "הצלחה" גם 61 נחשב.

צילום: Trevor Anderson

9. כשהגעת לאזור של כתובת שנתנו לך, אינך מוצא והלכת לאיבוד, עד שלפתע הבית הנכון מופיע. עד אז הרגשת כמו בסרט דיסטופי קודר חסר תקווה. כמו האזרח האחרון על פני האדמה.

10. לנשום לרווחה לאחר שהמעלית לא נתקעה כמו שחששת אלא סתם נעה באיטיות.

צילום: Trevor Anderson

11. כשאתה יושב בסלון, מתכנן לראות עם אהובתך פרק נוסף בסדרה האהובה עליכם ואז הוא אומר "שיט, זה היה הפרק האחרון. בעצם לא, יש עוד אחד!". טרו סטורי אגב.

12. כשקמת בבוקר בלי חשק לכלום וצלצלו לדחות את הפגישה המיועדת לך באותו יום שהיתה תקועה לך.

צילום: Kilian Schonberger

13. הרגע הזה כשקיבלת משלוח מהדואר או השליח. לא משנה שזה 2014, זה תמיד מרגיש כמו פלא.

14. כשגילית במקרה אזכור אחד מגה מפרגן עליך בחיפוש בגוגל.

צילום: Dave Morrow

15. כשלא היה לך כוח למדוד/להאזין/לטעום בחנות וחזרת הביתה לגלות שבחרת בול את מה שמתאים לך ואת אוהבת.

16. למצוא את עצמך במקום הכי טוב בהופעה של הלהקה האהובה עליך.

צילום: Trevor Anderson

17. להגיע למוכר ולגלות שהדבר שרצית לקנות נשאר ממנו. בדיוק אחד.

18. לראות פוסט שלך, כזה שלא בנית עליו, הופך לוויראלי.

צילום: Silena Lambertini

19. להתעורר מסיוט מפחיד במיוחד, כולך מזיע ולגלות שהיי, אתה בחיים והכל בסדר.

20. כשהסוללות של העכבר בדיוק נגמרו ואתה באמצע משימה דחופה ואז נזכרת שיש לך עוד שתיים! יההה, איזה כיףףףף זה.

והרגע המאושר מכל: כשמגיע אליך שיר מופלא שמרגש אותך עד שאתה טוחן לו את הצורה בלופ אינסופי! והנה אחד כזה, תודה לאור גת המופלאה ששלחה לי.

]]>
http://www.misstomorrow.com/misstomorrow-media-story-38169 http://www.misstomorrow.com/misstomorrow-media-story-38169 Wed, 23 Jul 2014 10:34:01 +0300
17 דברים שישפרו את חיינו עכשיו
17 דברים שישפרו את חיינו עכשיו

אח, בעולם מושלם היינו אנשים מאושרים, ללא דאגות, ללא בעיות. עזבו מה אומרים, רק עם הרע נעריך את הטוב. לא רוצים להעריך. רוצים שפשוט יהיה. אבל כידוע, אין אוטופיה. הרבה פעמים אני תוהה איך ב-2014, עדיין לא המציאו, שינו ואימצו את הרעיונות למטה. נראה לי כל כך מתבקש שילכו לקראתנו וידאגו לאזרח הקטן. אולי כעת, עם הפוסט הזה, מישהו ירים את הכפפה ויעביר את הרעיונות הללו הלאה. בכל זאת, כמה פעמים ספרתי עד עשר ושום דבר לא קרה? טוב, אולי אני פשוט סופרת מהר מדי. בכל מקרה, הנה הצעות הייעול שלי ומי יודע, אולי תזדהו איתי. אם לא, לא נורא. בכל זאת, כמו שכתבתי קודם, אין זה עולם מושלם.

חוק נגד שיפוצים מוקדם בבוקר

בזמן האחרון אני מתעוררת כל בוקר בשבע וחצי בגלל איזה שכן ארור שעושה שיפוצים לא נגמרים בבית שלו. לצליל המופלא של קדיחות מונוטוניות אני פוקחת עיניים ותוהה האם אלו הם חיי. הרי, הוא יכול להתחיל לשפץ גם בשמונה וחצי או תשע. מתברר שזה חוקי להתחיל משבע. החוק הזה מטופש. ישנם אנשים שגם עובדים מהבית ולא צריכים מוזיקת רקע של פטישים. לפעמים אני מפנטזת איך אני עומדת בפתח הדלת עם מקדחה ואומרת לו "נעים מאוד, אני הסיוט שלך!", מבהירה לו שכל יום אעיר אותו ככה ופורצת בצחוק של רשעים. עין תחת עין, מקדחה תחת מקדחה. יותר קל כמובן פשוט לחוקק חוק מחדש.

רוצים להגיע לקהל גדול יותר? אני, יסמין לוי, מעניקה שירותי ייעוץ, תוכן וכתיבה

צילום: לארס בוטן. רואים את החיוך שלה? ככה אני אמורה לקום בבקרים ולא מקדיחות השכנים

שלא יהיו פקקים ומכסים שלא ניתנים לפתיחה

מה הרעיון הגאוני של החברות עם המכסים הלא נפתחים? נעולים הרמטית, אם כבר. כבר רכשתם מוצר והוא מאתגר אתכם כמו תוכנת טילים. אתם בוהים בו ותוהים איך תפתחו את הקרם, צנצנת, קופסת כדורים לפניכם. בסוף, מיואשים, מיוזעים ועם ידיים אדומות וכואבות נותר רק לקלל את האמ-אמא של המפעל. אנחנו בני אדם כאן.,לא רובוט עם שיניים חדות וטלפיים אכזריות. פעם נאבקתי שעה עם המכסה של האופטלגין. נהיה לי כאב ראש כפול. שלא לדבר על צנצנת החמוצים שרציתי לאכול ולא להביט עליהם בערגה. בטח יושב מישהו שם במפעל "בוא נסגור את זה ככה שהם לא יוכלו לפתוח! חה חה חה". ואז כמו בסרטי האימה השני צוחק עוד יותר. ושניהם מתפקעים מצחוק. אז אני לא צוחקת.

גאדג'ט לאיתור הגרב האבוד בכביסה

כולנו היינו שם, אזור דמדומים של הגרביים. לאן, לאן הולכים הגרביים אחרי הכביסה? למקום טוב יותר, תהיו בטוחים. הם כבר לא איתנו. יוצא שהכביסה זה כמו רבנות בדרך לגירושים. באים ביחד וכל אחד יוצא לבד. עד עכשיו אני מחפשת גרב אחת נדירה ומיוחדת שהייתה לי ואני לא נפרדת מהגרב הזה. אז חייבים לשים לזה סוף. חובה להמציא "מאתר גרביים" מיני רובוט קטן שמטייל בכל המכונה, הבית, חבל התלייה ובכל מקום. אסור לו לחזור אלינו בידיים ריקות. כי אז יחטוף נעל בראש.

צילום: גיא ארוש. ככה אני נראית אחרי שנאבקתי עם צנצנת. אוקיי, בלי השיק המטורף

סוכריה שלא נגמרת

אני אוהבת מסטיקים אבל פיתחתי חרדת נטישה. הטעם המתוק נעלם אחרי שניות ונמאס לי מזה. אני בעסק בשביל הטעם. אני לא פרה שמתאמנת על תרגילי הלעיסה שלה. בשלב די מוקדם בתהליך לעיסת המסטיק את קולטת שהלעיסה הזו חסרת טעם. כל המתוק, כל הסוכר התפוגג. ולא בא לי לקחת עוד אחד. אני פשוט רוצה מסטיק אחד שמחזיק זמן. קדימה, עדה יונת. אתן לך פרס נובל אם תמצאי דרך שאוכל להיתקע עם מסטיק אחד לשעה עגולה. אני רוצה למתוח את הרגע כמו... מסטיק.

גיוס עוד עובדים במקום לעמוד בתור

נראה שהסאדיזם במיטבו. ישנם מקומות שברור לך שתחכה בהם לנצח. עד שימצאו שרידים של מה שהיית פעם, בן אדם. אתה תיקח מספר (במקרה הטוב) ותחכה עד צאת נשמתך שתורך יגיע. למה זה הגיע לזה? אני עוקבת אחרי נתוני האבטלה. אנשים מחפשים עבודה ואתם, מקומות ארורים ומייבשים, זקוקים לעוד עובדים. אף אחד בעידן הקפיטליסטי הנמהר ולחוץ לא אמור לקחת פאוזה מחייו כדי לחכות לכם. רק לפני כמה ימים הייתי בדואר. אילו שלחתי יונה שתחצה אוקיינוס היא הייתה מספיקה לחזור עד שהגיע תורי.

צילום: איתן טל. כשאני אעשה ככה איני רוצה לראות תור אנשים שלא נגמר

ביטול החופשים המרובים לתלמידים

לחופש נולדנו. אבל זה לא אומר שצריך לנפנף אותו כל שנייה. נכון, כשהיינו קטנים היה לנו כיף בכל חופש מבית הספר אבל זה כי לא היינו במקום ההורים האומללים. היום נראה שמי שזקוק לחופש זה ההורה מכל הסידורים לילדים ששורצים בבית משיעמום ומצפים שיבדרו אותם. מדובר בעסק יקר שעם כל הכבוד, שי פירון לא משלם על הקייטנה אז אולי שיפסיקו עם כל החופשות בית הספר. הם צריכים ללמוד ופעמיים בשנה אולי לצאת לחופשה של שבוע. הורים אינם צוות הווי ובידור. רובם עובדים כדי להתפרנס ולמי שאין סבא או סבתא כגיבורי על, מדובר בסיוט. מערכת החינוך, הצלצול בשבילך!

הכתבה קולית אוטומטית בעברית

זה החלום של כל כותב באשר הוא. פשוט לשוטט בחדר כמו איזה המינגווי, להביט לעבר החלון במסתוריות ולהכתיב תובנות שהמחשב יקלוט ויעביר למסך בעברית. למה צריך שהידיים העדינות שלי יפתחו דלקת פרקים בעידן זה, כשאפשר לשבת בסטייל ופשוט לדבר ולראות איך האותיות קמות לתחייה בקצב מסחרר? מדובר בהמצאה שתשתלם לרבים מאיתנו. לכתוב זה דבר מעייף, לגב, לנפש. לשבת בכסא יותר מדי זמן הוכח אפילו כמסכן חיים. הדם לא זורם כמו שצריך, הנשימה לא עמוקה כמו שצריך. לא בא לי למות ככה, עם האצבע על המקש. גם ככה אדם שבחר להתפרנס מכתיבה הוא סוג של מתאבד, לפחות שהמוות שלו יהיה בסטייל.

צילום: דודי חסון. ככה נראות תלמידות משועממות שלא יודעות מה לעשות בחופש הגדול

חוק נגד פניות של אנשי מכירות עקשניים שמציקים אחרי הפעם השנייה

מערכות מסוימות לא יודעות לקבל "לא". מאז שביטלתי את המנוי שלי לעיתון לפני שנתיים אני מקבלת מהם כל כמה זמן שיחה שמנסה לגרום לי לחזור. קיבלתי אינספור שיחות בזו אחר זו שניסו להבין היכן טעו ומה בכל זאת נתן לעשות איתי. ואני, רק רציתי שיניחו לי לנפשי. רציתי לעוף משם. אל עולמות קסומים ללא טלפונים מחסומים. אדם בוגר יודע למה הוא מבטל וזה לא עניינו של אף איש מכירות למה בחרתי כך. אני לא חייבת דין וחשבון. הגעתי למצב שצרחתי על איש המכירות המסכן אבל זה הם, לא אני. הגיע זמן לחוק שמאפשר לכל אנשי מכירות להטריד רק פעמיים, גם אם היו עמך בקשר קודם. אל תתקשרו אלי, אתקשר אליכם. וכנראה שלא.

אם קהל אדיר מתארגן ודורש המשך לסדרה אהובה, עליה להמשיך עוד עונה

אי אפשר להתגבר על העצב מלהיפרד מסדרה אהובה. אני עדיין לא עומדת על הרגליים אחרי ש"שובר שורות" הסתיימה. לא לכל סדרה יש תחליף. מה לעשות, בדרך כלל סדרות נגמרות בעיתוי שלא בדיוק מתאים לשלי. אני מתחברת לדמות אהובה כך שהיא הופכת לבן משפחה ואין לי בעיה לבהות בה גם כשהעלילה מתחילה להתחברש. אני ג'אנקית רצינית שנעה בין טראש ואיכות. אחרת איך תסבירו את הזמן שבזבזתי ב"24" או "נמלטים"? שגלשו יפה לעבר הפאתט. לא מעניין אותי שהכוכבים רוצים להמשיך הלא "לאופקים חדשים" ולהתנסות בתפקידי קולנוע. הם סתם משחקים אותה. כמו שחקן שנעלם וחוזר בהדרן. מכאן שאם קבוצת אנשים גדולה כל כך רוצה שהדמויות של סדרה יישארו על המסך, עליהן לשוב. החוק בסך הכל ישקף את רצון העם.

צילום: מריאם סאצ'ינאבה. אנא, אנשי מכירות, די.

מועדון לקוחות שיחלק מתנות שוות באמת

כן, הגיע הזמן לקבל מתנות מעבר להודעות ספאם. מתנה שווה מבחינתי לא כוללת הנחה בתנאי שרכשתי משהו קודם. גם ככה אף אחד לא אוהב למלא כרטיס מועדון, במיוחד כזה שרוצה לקבל אותך לשורותיו, ולפעמים אנחנו נכנעים לאקט הזה מאי שפיות זמנית ובסוף יוצא שאנחנו מתחרטים על הרגע עם מבול הודעות על הנחות ושטויות. כל זה היה נסבל אילו פעם בשנה היו מחלקים הטבה רצינית. לאחרונה קיבלתי צ'ק מרשת אופנה שהיה נראה הכי אמיתי. כבר התרגשתי עד שקראתי את האותיות הקטנות. אין לזה צורה. רוצים שאהיה חברה שלכם? תקנו אותי באמת.

ינשוף שעושה מסג' כמה שנרצה

לא תמיד לפרטנר שלנו יש חשק לפנק אותנו אז אני עוד מפנטזת על ינשוף טיפוח, כמו שמופיע בספרי "נטופיה", שיעשה לי נעימי בגב כל יום וכל היום. לא כזה קשה לבקש, בכל זאת. אולי אז הבן זוג שלי ירגיש קנאה ואיום על זמן האיכות שלי עם הינשוף. מה גם, החיים גם ככה קשים והישיבה הממושכת מול מחשב הורגת אותנו לאט לאט. דמיינו ידיים שמעסות לכם את הגב בלי לעצור אחרי רבע שעה ובלי התחושה שעושים לך טובה או שאתה צריך להחזיר כזה אחרי שעה. אני אפילו מוכנה שהוא יצא עם היד על העליונה.

צילום: אייל נבו. דמיינו ינשוף שעושה לך מסג'.

שהבאנרים הקופצים באתרים ימותו

אפשר לפרסם בדרכים אלגנטיות יותר ולא לבזבז את זמני כאילו אני במשחק פאק מאן. אתרים רבים יצרו לנו הקוראים אתגר מרתק, לצלוח כמה שיותר באנרים בדרך אל הכתבה הנכספת. כמה פעמים סגרתי כתבה בקריזה כי לא הגעתי אליה. בעודי נאבק ת בגבורה בבאנרים שיורים לעברי צרחתי בעיקר "תינחקו זונות". אנחנו לא דגים שלכם שבכוח לכדתם לתוך הזוועה. גם להיכנס לפוסט ולהתחיל לשמוע אוטומטית את הסרטון בכלל צריך לצאת מהחוק. לפעמים אתם קופצים מפאניקה כי זה היה על ווליום גבוה. את ההארד סל לפרסומות העךובות שלכם תעבירו בדרך אחרת. כבר למדתי להיות עיוורת למה שאתם מוכרים כפרינציפ.

רובוט קטן שמחליף סדינים וציפית

זה הסיוט בהתגלמותו לעצלנים כמוני: רגע החלפת הסדינים. אח, הציפיות, הציפיות. מי לא זקוק לרובוט קטן וחמוד בשביל הסאגה? הוא לא יקטר, לא יתאבק עם שמיכת הפוך, לא ישבור ציפורן בדרך לדחיפת הסדיו בדיוק בין המזרון למיטה. לא סתם זו ה-מטלה הכי מעיקה שיש, כזו שגרמה לי לקנא בחזירים שישנים בבוץ בשקט בלי הקטע הזה של החלפת סדינים. ואם הרובוט ירדם על המיטה, תנו לו לישון. בכל זאת, זו עבודה מתישה. שווה רק בשביל לשאול אותו "איך ציפית כזה דבר?".

צילום: מדז טגלרז. אין כמו רובוט שיחליף ציפיות.

טיימר שיהבהב על האבוקדו או על הבננה כדי שנדע שהוא בשל כבר ולא נפספס את חלון ההזדמנויות

לא תמיד ניתן לרכוש אבוקדו בשל. ואז אתה לוקח אחד וממתין וממתין וממתין עד שיהיה רך. אחרי כמה זמן גילית שהוא רך מדי ומקולקל. פספסת את חלון ההזדמנויות לטעום מהירוק הזה. ועוד השקעת, עטפת בעיתון. אי אפשר לחיות בחרדה מתמדת שתפספסו את הרגע המיוחל אז פשוט צריך להמציא טיימר קטן, מה שיהפוך אותו לסוג של רימון על סף התפוצצות. עדיף מלהתפוצץ מעצבים.

אם תינוק בוכה ומיילל בבית קפה/מסעדה עליו לצאת איתו החוצה עד שירגע

כמה כתבתי על התופעה הבלתי נסבלת ויונקת עצבים: תינוקות וילדים רועשים בבתי קפה. המטרה של ההורה: לאמלל את הסועדים. הם גוררים את התינוק שלהם לשם וחושבים שהכל מגיע לו. שיבכה, שיתפרק, שיתבטא. עד שרוצים להתפרץ בבכי קורע לב ולנעוץ סכין בשולחן. חמודים, זה שהפכתם להורים והכל זה מרגש. באמת. אבל אם התינוק שלכם מיילל תרימו אותו מהר וצאו לכמה דקות. תתחשבו במישהו שמנסה לפתוח את היום עם ההפוך שלו בשקט ולא בא לו טוב להלחין "רקוויאם לשיגעון". מאחר ורוב הורים אלה מניחים שהם מגדלים נסיך הכל יכול, אין מנוס מהתערבות המחוקק. ילד צווחני חייב לצאת מהמקום עם הוריו עד שנרגע. אולי בדרך תבחרו לקחת אותו למקום התואם את גילו.

צילום הקאבר וכאן: אורית פניני. אולי המקום היחיד שניתן לברוח מרעש ילדים.

תקציב טיפוח שנתי מהמדינה

איך אנסח את זה, לא קל להיות אשה. יוצא שאנחנו הנשים מוציאות פי כמה מגברים ומרוויחות בהרבה מקרים פחות. נותרנו עם הוצאות יופי וטיפוח במאות שקלים בחודש. מאחר וגבר כולה מסתרק, משפיץ אפטר שייב ורוגש חולצות שנראות אותו דבר בערך, זה לא משחק הוגן. קרמים, מוצרי שיער, איפור, שיער ומה לא עולה לנו בבריאות. ולא מדובר ב"קפריזה" אלא במינימום החיוני כדי לתחזק את עצמנו לשביעות רצוננו. זה אמור להיות אינטרס המדינה שנשים ירגישו טוב עם עצמן, ולא יפשטו רגל עם כל מסע הטיפוח. על המדינה לתת תקציב שנתי לכל אשה. במקום ששתשקיע בעוד טיל, שתחשוב עלינו וברשימת הקניות שלי.

ביטול שוטף פלוס 30

לא ברור מי המציא את הבדיחה השוטפת הזו אבל איש לא צוחק ממנה. אתה נותן עבודה ומגלה שאתה צריך לחכות מה שנראה לך נצח עד שתקבל תשלום. וכולנו חוטאים בזה, מהצד של הנותן לצד של המקבל. כי כולנו תלויים במישהו שמשלם ככה. ואף מילה על שוטף פלוס שישים. אם עבודתנו נעשתה בזמן, למה שהתשלום לא יהיה ככה? ואף מילה על אלה שעושים לך את המוות בתהליך גביית הכסף. לא סתם אתה כמעט הופך לגוויה בסוף.

והנה שיר חדש של "לה רוקס" (הקטע הטוב מתחיל מ-2:40) הקולית, שילוב של טילדה סווינטון ואנני לנוקס, איז באק!

]]>
http://www.misstomorrow.com/misstomorrow-media-story-34582 http://www.misstomorrow.com/misstomorrow-media-story-34582 Wed, 23 Jul 2014 09:55:36 +0300
20 דברים שאנשים פשוט חייבים להפסיק לעשות
20 דברים שאנשים פשוט חייבים להפסיק לעשות

אתם מכירים אותם, האנשים שמוציאים אתכם מדעתכם. מי יודע, אולי זה כולל אפילו חלקכם. אנחנו רוצים להאמין שאנחנו אחרים, זן אחר ונדיר, טובי לב ומקסימים לבריות ואולי זה נכון אבל עדיין אין מנוס מכל האחרים. לא חסרים בני תמותה הנוהגים באופן מקומם ממש. בחוסר רגישות מוחלטת. אתם תוהים, מה נסגר איתם? אנשים אלה מטריפים את הדעת. לעיתים קשה לדעת מיהם כי הרגיש של היום הוא המעפן של מחר. זה רק עניין של זמן עד שניחשף לאחד כזה, מה לעשות. היכן שפועלים בני אדם, קיימים זוועות. הנה מקבץ של התנהגויות מעצבנות שפשוט חייבות להיכחד:

אלה שחייבים לשתף אותך בלי שביקשת שלדעתם השמנת/הסתפרת רע/הזדקנת.

כן, חשבת שאת נראית נפלא עד שנתקלת בטיפוס הזה. מי שאל אותו? לא משנה, הוא תמיד יענה. נכון, כנות היא מצרך נדיר, במיוחד אם מדובר בתספורת של מארג' סימנפסון ואבל זה לא נותן לכם זכות לעבור על הערך מעל כנות: רגישות. ישנן נסיבות שכנות המוטחת בפנינו היא מיותרת לחלוטין. טיימינג היא הכל בחיים ואת זה לא למדו אלה שחייבים לדכא. בעניין הזה אני חסידת הגישה בה שותקים פשוט. הרי, מה נעשה עם המידע הזה? מי שסוחבת קילוגרמים מיותרים יודעת מזה, תאמינו. היא כבר קרסה על המיטה עם מסיכת חמצן אחרי שלא השתחלה לג'ינס הישן. מה שלא ניתן לתיקון או שיפור לא עוזר. כמובן, אם שואלים אתכם ספציפית אז כן, תענו בכנות. כלומר, כנות ממותנת.

רוצים להגיע לקהל גדול יותר? אני, יסמין לוי, מעניקה שירותי ייעוץ, תוכן וכתיבה.

צילום: אלן וון אנוורת'

אלה שחייבים לשאול בת כמה את והאם "את לא חושבת על ילדים".

וברצינות, מה אכפת לכם? ונניח ונשים חושבת עליהם כל היום וכל הלילה, איך זה משפר את חייכם להציק? קשה להאמין אבל אנשים לא מסוגלים לדמיין חיים אחרים. נורמות שונות. מבחינתם, אם גילו את ההורות, אתם מוכרחים גם. יצא לי לשבת עם חברה, בשנות השלושים לחייה, יפה ומקסימה. ונחשו מה, היא לא רוצה ילדים ואפילו לא רוצה זוגיות. מוזר ככל שזה יהיה עבורם, זו בחירתה. האם העולם בחוץ מבין אותה? לא. כל הזמן משדכים לה בחורים וכל הזמן מודאגים מאיך היא לא רוצה ילדים. אנשים, שחררו. תתרבו, תתחתנו, תקפצו על רגל אחת שלושה ימים עם חיתול אבל תנוחו. לא כל העולם בקטע של התרבות אוטומטית. וקחו בחשבון שחלק מהנשים רוצות ולא יכולות. העיקר יצאתם מעפנים.

צילום: רונן פדידה

אלה שרואים אותך עם הכלב/תינוק וישר נוגעים כאילו היה שלהם.

סוגיה רצינית. האם אתם נוגעים בכל דבר שאינו שלכם? תינוקות ויצורים פרוותיים אינם צעצועים. יש להם רגשות! (תהיו בטוחים, לבובות הפרווה שלי יש) ואולי לא בא להם שיגעו בהם עם הידיים המסריחות שלכם אחרי שדחסתם המבורגר? העיקר לעשות "איזה מאמי, איזה קוקי". אז נחשו מה, זה מביא לחלקם את הסעיף. תלמדו להתאפק לפני שאתם מלטפים בטן של אשה בהריון. קצת כבוד. דיסטנס אירופאי. מתוך נימוס היא תחייך אבל בלב היא רוצה שיבקע מביטנה הנוסע השמיני רק כדי לטרוף אתכם. פשוט תלמדו לבקש רשות, "אפשר ללטף?". ותלמדו לקבל "לא". לא טוב לכם? תאמצו פאפי משלכם. ראף!

 

אלה שלכלכו את הרצפה ולא ניקו אחריהם.

אוקיי, זה כולל בעיקר בני הבית. אין על זה מחילה, ברצינות. לשוטט עם גרביים בבית זה תענוג. אני אוהבת את זה ככה. דמיינו את האתגרים של היום שלי: להגיע לכל חדר מבלי לדרוך על משהו בדרך. ואז, כשאני בסך הכל פוסעת לתוך חדר האמבטיה אני קולטת שכל הגרביים שלי רטובות ולמה? למה? כי גל עשה מקלחת והשפריץ מים כאוות נפשו. יצר כנרת משלו. והכי מטריף כאשר רק החלפתם גרביים. הייתי האישה בזמן הלא נכון ובמקום הלא נכון גם במטבח. לדרוך על חתיכת חציל שאחר הפיל לפניך. אין לתאר את הגועל. אז אנשים, תנקו אחריכם ותאספו את החצילים שלכם. בשם הגרביים.

צילום: גיא ארוש

להגיש לך במסעדה את האוכל לפני השתייה.

אח, שירות. דבר כה נפלא. רק חבל שהוא לא מתקיים בכמה מקומות בעולם. לא מזמן הייתי בבית קפה-מסעדה. הכל היה נחמד עד שהזמנו. שעות עד שהגיעה העוגה. ואז בהינו חברתי ואני בעוגה. זממנו ואמרנו "נחכה לשתייה". כמה נאיביות היינו. השתייה לא עמדה להגיע. לעולם. דקות ארוכות התייבשנו מול הפרוסה עד שפלטתי "פאק איט" ותקעתי ביסים כאילו אין מחר. מתוך ההבנה שבאמת אין מחר. בסוף, כשהגיע הקפה כבר חיסלנו את העוגה ונותרו פירורים של ייאוש. טוב שהם לא מביאים קודם את החשבון. אחר כך את הארוחה ובסוף את השתייה.

חברים שנעלמים לך בזמנים החשובים ואז חוזרים עם סמס "מתי קפה?".

העולם מלא בהם, "נ.ע.מ.ח": נמנעים עקביים ממצבים חשובים. אתם מכירים את הטיפוס. בדרך כלל קליל, זורם, לא דופק חשבון. גם לך. אתה מסמס לו שאתה בדיכאון/נפרדת מהחבר/פוטרת מהעבודה והם עונים "אוי, זה מבאס אבל אני בטוח שתסתדרי!" ונעלמים. אוקיי, אופטימיות זה נפלא וזה נחמד לדעת שנסתדר אבל הלו? איפה הקטע בו אנחנו תוקעות ביחד כפית בגלידת נחמה שלנו? הקטע הזה בו את סופסוף שותקת ואני מהגגת על המצוקה שלי שעות? זה מגיע לנו. זה חלק מהגדרת חברות, להיות שם עבורנו. הבעיה עם אנשים אלה זה שהם לא מודעים להשלכות. אחרי חודש הם מסמסים "קפה?" ובמקום להעמיד אותם במקום אתם עוד עונים "לא יכולה היום. אולי מחר?" כי נרגעתם כבר.

צילום: אורית פניני

אלה שצצים לפתע לתוך התור בטענה שהם "תמיד היו שם".

הייתם שם? הא? בטח. הייתם שם גם כשהאדם הראשון צעד על הירח. הייתם שם כשירו בג'ון קנדי. הייתם שם בהסכמי אוסלו. בטח! ספרו לי עוד איפה הייתם. אם לא ראיתי אתכם בתור אינכם קיימים. זה לא נחשב אם יצאתם מהתור. אם זזתם מילימטר מהתור. עשיתם עוד קניות בזמן שפינטזתם על המקום שלכם בתור? תשכחו מזה. אין חוצפה מזו. גם ככה סבלנותו של העומד בתור הוא אפס. הוא עצבני, זועם, עייף והדבר האחרון שבא לו זה להיתקל בפרצוף הזחוח שלכם מבליח מאחור "סליחה, הייתי פה לפניך". את מביטה לצדדים, איש לא היה שם כדי לחזק את גרסתה. זו המילה שלך נגד שלה אבל אז את קולטת שהיא זקנה ממך.

צילום: איתן טל

אנשים שעומדים במקום חנייה פנוי בטענה שהם שומרים לחבר שבא.

מישהו כנראה לא סיים בית ספר. אתם גם שומרים לחבר מקום בשירותים? אתם גם שומרים לחבר היקר שלכם מקום במסעדה? בקיצור, תהיו חברים טובים לא על חשבוננו. אם החבר שלכם לא גבר מספיק להתחרות על מקום החנייה בעצמו אז תעופו שניכם מהפרצוף. החנייה לא שלכם ולא של החבר שלכם. היא של האדם בתוך האוטו שמצא אותה. מדובר במעשה חוקי אבל זוהי החוצפה הישראלית במיטבה. בעיקר צריך להעיף אנשים אלה מהדרך ולחנות כמו גדולים. שילמדו: מי שנוסע על גלגלים יותר חזק.

נהגים שרואים הולך רגל מנסה לחצות את הכביש מרחוק ולא מאטים.

יופי, גיבורים גדולים. יש לכם מכונית! ואתם חזקים! ומהירים! אבל נהג אמיתי נמדד ברגע האמת: כשעובר רגל חולף רוצה לחצות. כשהוא עוצר במקום יכול היה להמשיך לדהור הוא מוכיח שהוא ג'נטלמן אמיתי. שהוא רגיש וקשוב לסביבה. שהוא לא תקוע באגו הנוסע שלו. לפעמים אני מנסה לחצות כמה דקות והנהגים פשוט חולפים. ועוד מהר. אין להם אלוהים. הם רואים אותך מרחוק ויודעים שהם יכולים לעצור בכיף אבל לא בא להם. יותר חשוב להם להתעלם מקיומך. אני מאמינה שזה עניין של חינוך, רגישות ושלא חינכו את האגואיסטים על גלגלים. זה הרגע להחליף לבגד ים ולעמוד באמצע הכביש.

צילום: טים ברבר

אנשים שמורחים זמן בקופה וחושבים שהם לבד בעולם.

אתם, קחו את הזמן, קחו. זה לא שאנחנו בדרך לפגישה חשובה, לדייט מבטיח, למשחק חשוב בטלוויזיה. הו לא. מילה אחת הם לא שמעו טיפוסים איטיים אלה והיא: תתקדמו! מדובר כאנשים שלא רואים אף אחד ממטר. הם חיים לבד על הפלנטה הקטנה שלהם ומאמינים שכולם חיים בקצב שלהם. הם לא מביטים לאחור ומבחינתם המוכר הוא מודיעין. הם יחקרו, ישאלו, יבדקו, ימדדו והכל בזמן שאתם ממתינים. נורא דחוף להם לדעת על כל המבצעים. לדעת על כל צבירת הנקודות. ובסוף הם ישלפו את נשק יום הדין בזמן שאתה כבר חצי מעולף: תלושים! ואז הם יספרו אותם, אחד אחד. ברגע הזה אתם כבר מפנטזים איך לתלות אותם באגף הבשר.

צילום: מירי דוידוביץ'

נהגי מוניות שעושים מולטי טאסקינג על חשבונך.

חמודים, תלמדו דרך ארץ. מי שנוהג לא מדבר. דמיינו קיר הפרדה. חיי המונית הסוערים שלכם לא מעניינים לנו את המונה. הבעיה עם נהגים אלה זה שאתם תקועים איתם כל הנסיעה. אין באמת מנוס מלשמוע למי הצביע ומה דעתו על זהבי עצבני. אבל מה שמדהים זו היכולת שלהם למולטי טאסקינג. גם לחפור לאישה שלהם, גם לשמוע את תחנת המוניות שלהם, גם לדבר איתך וגם לשמוע מוזיקה. מתי יפנימו ששירות כולל הכל? אני אוהבת דממה. שלא ידברו איתי. אני לא רוצה לשמוע כלום. לפעמים אני תוהה איך הם הגיעו למסקנה שזה לגיטימי. בקיצור, הזמן להתחיל ללכת ברגל.

צילום: טים ברבר

אנשים שסימסת להם "אצלצל מחר" והם מצלצלים מיד.

לא ברור מה חשבו לעצמם. אם חשבו לעצמם. מה יותר ברור מ"מחר?" אבל הם ראו בזה אות חיים. הם התמלאו בהתרגשות ועפו על ההזדמנות לתפוס אותך. במצב כזה אין ברירה אלא לענות כי לפני שניה שלחת סמס אז הם יודעים שאתה זמין. אבל הם גם לא מעלים את העניין ומתנצלים שזה דחוף. הם מדברים איתך רגיל. הם פשוט רוצים להתבטא כשלא נוח לך. כמובן ניתן לחתוך את השיחה אבל זה יוצא תמיד לא מנומס ואתה כבר מדבר אז אתה אומר לעצמך "אוקי, נגמור עם זה כבר" ושעה. שעה אתה ככה. למרות שכואב לך הראש, אתה גמור, אתה מדוכא.

דיילות קוסמטיקה שאורבות לך.

אני נתקפת פאניקה ברשתות הסופר פארם. אני כבר מזהה בזווית העין את דיילת היופי מתקרבת. עוד לא הספקתי לשאול את עצמי מה אני רוצה וכבר היא מולי "צריכה עזרה?". כמובן, היא עושה את עבודתה. הבעיה היא שלא משנה מה היא תעשה, עצם קיומה תקוע לך. לפעמים אני נהנית לקחת את הזמן, לקרוא, להסניף, להתבונן והיא רובצת מעלי כמו עול. כמו נץ היא מסתובבת סביבי ומונעת ממני את הכיף בלהיות לבד במסע הגילוי שלי. כמובן, היא תמליץ על מה שלא מעניין אותך ולפעמים את במצב כזה מדוכדך שכן, הקרם עם הצדפות מברזיל ששואב לך את המצוקות דרך הנקבוביות נשמע כמו הדבר שאת הכי צריכה.

צילום: גיא ארוש

אלה שנכנסים מיד למונית/אוטובוס/מעלית וטרם יצאת.
פשוט זה עניין של נימוס ואתם יוצאים חרדתיים פחד. מה שיוצא צריך לצאת ומה שנכנס אמור להיכנס אחרי. אחרת זו התנהגות סותרת. אלה שמתמקמים כבר במושב המונית ועוד לא יצאתי גורמים לי לחוש סטרס.
כמו לכפות עלי קשר חדש. יש כמה רגעים שאתם ממש חולקים "רגע" ביחד. וזה לא נעים בכלל. זה גם נותן לך להרגיש כאילו התעלקו עליך. שארבו לך. והכי נורא: שלא סופרים אותך. אתה מת לומר לו "חכה!". במקרים כאלה אני לוק חת לי את הזמן. סופרת לי את השקלים ל-א-ט. כן, מבחינתי, תיחנקו בלהמתין לי. עד שאני מגלה שאני מאחרת לאנשהו.

צילום: טים ברבר

אנשים איטיים (לא זקנים) לפניך במדרכה.

אין נורא מזה. להיתקע מאחורי אנשים איטיים כשאתה ממהר. באותם רגעים הם מכשול אנושי. אתה מוצא את עצמך ממש מקלל אותם. אתה גם לא מבין איך אפשר ללכת ככה. ולא מדובר על זקנים, למרות שגם הם לא באים לך טוב במצבים אלה, אלה פשוט אנשים שיש להם את כל הזמן בעולם לנהל את הצ'יט-צ'ט שלהם על המדרכה. במצבים כאלה אתה רוצה לדרוס אותם אבל גם לעקוף מתגלה לפעמים כבעייתי כשהמדרכה צרה מדי. זו הדקה הארוכה בחייך וכל מה שאתה עושה אחרי שעקפת זה לרוץ כמו אידיוט כמה מטרים, כאילו מה השגת בזה, אולי כדי לחגוג את ההישג ואז חוזר לנשום לרווחה.

 

 

כשאתה מחזיק את הדלת והאדם שיוצא לא אומר תודה.

ומה אני נראית לכם בדיוק? ומי אתם חושבים שאתם? ברגע המטופש הזה רוח הנדיבות פעמה מתוככם ואמרתם לעצמכם, לא אהיה הכלבה האגוצנטרית שאני! היום אהיה אדם טוב ונדיב! ואז את מחזיקה לאיזה פרחח את הדלת. אפילו שלום ותודה לא קיבלת. אפילו לא מבט או הנהון. את בהלם מהחוצפה. כל האגו מתפוצץ לך בפרצוף. את נזרקת למקומות אפלים, מנסה לפענח את הבדלי המעמדות כאן. מה הוא מתנהג כאילו את המשרתת שלו? גם בבית אין לו נימוס? כפוי טובה העלוב. שיחפש מי יפתח לו את הדלת בפעם הבא.

 

צילום: אלכס סאלינס

 

אלה המתניעים חזק את המנוע של האופנוע.

אלה גורמים לך להיות חירשים עד שאתה רוצה לדרוס אותם. והכל כדי שכל העולם ואחותו ידעו שיש לו אופנוע. ממש גבר גבר. שואו אוף עלוב. גורר את כל השכונה שבוייה לביצועים הפאתטיים שלו על הכביש. אנשים אלה מפחיתים את כמות האמפתיה שעוד נותרה לך לרוכבי אופנועים. כלומר, לא מספיק שזה מסוכן, יכול להרוג, הנהגים הללו חייבים להשוויץ עם צעצוע המוות שלהם. ועוד מול החלון שלך. חושבים שהם מסמנים טריטוריה. באותם רגעים אתה באמת תוהה כה עולה לשכור רוצח שכיר על גלגלים.

 

צילום: טים ברבר

 

אנשים שאתה פוגש בדרך למקום שמעכבים אותך.

אתם מכירים את הרגע שאתם צועדים מהר ונתקלים בשכן/חבר מעבר/סתם מכר וכל מה שאתם רוצים זה להתקדם? אז זהו, זה לא יקרה. יש את אלה יעכבו אותך. הם חושבים שנתקלו בך באופן מכוון כדי שיוכלו לשאול אותך יותר שאלות מבליל הסדר. אתה כמובן עונה כי אתה מנומס אבל לפתע אתה קולט שאתה ממש מאחר. בגללם. הם היו האנשים האחרונים בעולם שרצית לתת להם דין וחשבון ובסוף יוצא שהתברברת איתם שעה. הם אמורים לדעת שהם לא מעניינים אותך ואין להם זכות לגזול דקות יקרות מזמנך. הם אמורים להבין שהאדם אינו תלוש מהקשרו. הוא היה בדרך ממקום א' למקום ב' והם רק גורם מעכב.

 

 

אנשים שאומרים אל תיקח את זה אישי כשזה אישי, אל תיעלב כשזה פוגע, אל תתעצבן כשזה מעצבן.

אז יש לי חדשות בשבילכם: אתם איומים. אבל אל תקחו את זה אישית.

חברות שמוכרות לך משהו ב: 9.99 שקל.

תמיד אני נקרעת מזה. כאילו, ברצינות? מישהו עוד נופל בפח השיווקי הזה? איך שאני רואה את המספר הזה אני מעגלת תמיד. אבל תמיד. זה די מטריף אותי כי אני מניחה שהם חושבים שאני לא חושבת על כמה זה מגוחך.

 

אז מה נותר לעשות? להאזין לשיר המופלא הזה ולקחת את השליטה לידיכם.

 

]]>
http://www.misstomorrow.com/misstomorrow-media-story-31188 http://www.misstomorrow.com/misstomorrow-media-story-31188 Wed, 30 Apr 2014 07:52:51 +0300
איך נהיינו דור של נרקסיסטים דיגיטלים?
איך נהיינו דור של נרקסיסטים דיגיטלים?

לקראת יום הולדתי שאלתי את גל על מה כדאי שאכתוב אז הוא זרק לי בחיוך "על הנושא שאת הכי אוהבת בעולם כולו: עליך". כן, הוא מכיר היטב את היצור יונק הצומי שמתהלך בבית. זו שתמיד מתקנת אותו "אני לא אגואיסטית, אני אגוצנטרית. יש הבדל, יו נואו". כן, אני מרוכזת בעצמי מכדי לשטוף כלים בזמן. כן, תשעים אחוז מהשיחות שלי איתו זו אני חופרת והוא מהנהן. וכן, כשמשהו מתקלקל זה היקום עושה לי דווקא.

תוסיפו לזה את אינספור תמונות ואזכורים שעסקו ב"אני" ברשתות החברתיות. ואני לא לבד. לאור לא מעט כתבות שפורסמו לאחרונה בעולם מתברר שאם אינך נרקסיסט דיגיטלי משהו איתך כנראה לא בסדר. אם בעבר הלא רחוק אנשים התביישו להתעסק בעצמם כל כך היום זה מתבקש כמו אספרסו לתל אביבי המצוי. בכל זאת, אף אחד בחיים לא יאהב אותך כפי שתאהב את עצמך. גורלך בידך, אם אין אני לי מי לי, בקיצור: אני, אנוכי וסלפי.

מזמינה אתכם לרכוש את הרומן "נטופיה" (הוצאת ידיעות ספרים) שכתבתי (יסמין לוי) יחד עם בן זוגי גל מור על עתיד במרחק מחשבה. להזמנת עותק לחצו כאן

צילום: אלדד קרין, איפור ושיער: בר ברק, חולצה צהובה ומכנסיים שחורים: מהקולקציה made by Lilamist ל"Lilamist Tel Aviv", עגילים: Dave+Esty. הפקה, סטיילינג מככבת: אני, יסמין לוי. צולם בהיכל התרבות ביבנה בתכנונו של האדריכל אמנון רכטר.

וולקאם לדור ה"אני". דור המאוהב בפרסונה הווירטואלית שיצר, בנה ומקדם ושאחרים ניזונים ממנו. "שום דבר לא יפריד בינו לבין הסלפי שלי", הפך לסלוגן קיומנו. סלפי, מילת השנה של מילון אוקספורד, מבטאת דור הזועק לאהבה ולעולם זה לא מספיק. ב"האפינגטון פוסט" שירטטו קווים לדמותו של הנרקסיסט הדיגיטלי: הוא מאמין שהוא טוב מאחרים, מפנטז על כוח והשפעה ולהיות מושך בעיני האחר, מפריז בכישוריו והצלחותיו, מצפה לאהדה מתמדת. הוא יתעסק ללא הרף בחבריו, עוקביו וכמות הסטטוסים שלו. נזכרתי בשיחה שניהלתי עם חברה. דיברנו על כך שפייסבוק מוחקת מדי יום כמה מהעוקבים שלנו. כנראה מנטרת ומוחקת ספאמרים, לא ברור. "לאן זה יגיע? בסוף ימחקו לי את כולם", זרקתי בחרדה. המחשבה שזה לא יפסק ורק יורידו עוד ועוד מטרידה. זה נוגע במקום עמוק יותר, אובססיבי יותר, החרד מלאבד.

בצילום העליון: גופיית פאייטים עם גב חשוף של Alma-Banker, עגילים: דייב ואסתי. בצילום התחתון: שמלה מהקולקציה של made by Lilamist, לLilamist Tel Aviv. עגילים וצמיד: Dave+Esty.

"מצד אחד אנחנו מחוברים ליותר אנשים אבל פחות אכפת לנו מהם", פורסם ב"גארדיאן" "אלא אם זה כדי לברר מה הם חושבים עלינו. החיים לצד אחרים הפכו אותנו לפחות חברותיים". נראה שאנחנו ברכבת שדים אקסהיביציוניסטי חסר מעצורים: פעם צרכו טלנובלות וסיטקומים, עברו לריאליטי וכעת הזרקור הופנה כלפי עצמנו והפכנו למפלצות אגו. כולנו בריאליטי. התמכרנו כצופים וכמשדרים. עלילות קיומנו משודרות 24/7. אם אתם מוטרדים שלא יעקבו אחריכם גם אחר שתמותו, הסירו דאגה, בשביל זה המציאו את תעשיית "הדיג'יטל אפטרלייף". כן, גם מהקבר תוכלו להמשיך לעדכן ובגן עדן תוכלו עדיין לקבל לייק. או כמו שצוטט במאמר: "אם הלב שלכם הפסיק לפעום, רק צייץ".

גופיית פאייטים וחצאית ארוכה שחורה מבריקה של Alma-Banker. עגילים של Dave+Esty.

אם אנשים עסוקים בלדפוק פוזות לעדשה איך יעלו סוגיות הרות גורל לסדרי עולם? פוליטיקה, חברה, כלכלה, כל זה מרתק. עוני, מלחמות, שחיתויות, הכל חשוב אבל לפי מה שמתחולל ברשתות, שום דבר לא יותר חשוב מאיתנו ממלאים את כל הפריים והופכים למרכז היקום. בקליק אחד מתבטל כל מה שמתרחש סביב הסלפיוניסט. ההומלס בפינה ההיא רוצה הכרה? שקודם יעשה סלפי לעצמו, העצלן. במחקר באוניברסיטת מישיגן עלה שמאז שנות השמונים האמפתיה של צעירים הלכה וירדה לטובת נרקסיזם. אז למה הסביבה פחות מזיזה לנו? אולי כי בעלי אג'נדה, אידיאולוגיה וכישרון לא הצליחו לפרוץ ולהתקדם. בצינורות המקובלים זה דורש זמן, התמדה, סבלנות, רצון וכוח. יותר מדי חומות, קומבינות ותקרות זכוכית. למי יש כוח לזה בעידן האינסטנט. קל יותר להעלות תמונה ולזכות בחיבוק וירטואלי.

בצילום העליון והתחתון: שמלה של Alma-Banker תכשיטים של Dave+Esty.

העולם לא קובע סדר עדיפויות לפי מי ראוי או לא אלא לפי אינטרסים, מוקדי כוח והשפע. מעגלים סגורים. האנונימי מצא דרך לקצר הליכים. להגיע לחשיפה בעצמו. בזכות עצמו. כל אחד יכול להיות כוכב. נתקלתי בסרטון של בחורה מוכשרת ויפה מדלגת בווירטואוזיות בין 14 ז'אנרים של מוזיקה בחדר האמבטיה. היא הייתה כובשת ואחת התגובות סיכמה את הסיבה כנראה שהסרטון הזה עבר את המיליון צפיות: "מה שעצוב זה שהבחורה הזו שרה טוב יותר מכל אחת בז'אנר אותו חיקתה ועוד בלי להתאמץ". כשהחיקוי עולה על המקור זה גורם לך להבין כמה כישרונות נמצאים בחוץ ולולא התיעוד העצמי, לא היינו מגלים אותם.

חולצה צהובה: מהקולקציה של made by lilamist של Lilamist Tel Aviv. עגילים של Dave+Esty.

הרשתות נתנו לנו להיות הכוכבים בהצגת חיינו. לא סתם בחרתי את היכל התרבות ביבנה, מבנה המהפנט ביופיו, אותו תכנן האדריכל אמנון רכטר "הרעיון המרכזי שלו קשור לעיוות תפיסת המציאות". גם החלטתי לצאת מת"א, שעסוקה בעצמה, ולהביט הצדה. דרך שבירת האור בזכוכיות משתקפות כפילויות ונוצר בכל זווית ושעה מציאות מתעתעת דרך פילטרים. האווירה חמה וצבעונית מצד אחד, גיאומטרית וקרירה מהשנייה. האינסטגרם של הארכיטקטורה. המקום האוטופי לחגיגת האדם במרכז לא אמור לבטל את הסביבה. קסם רב הולך לאיבוד כשאדם מצלם את עצמו. הוא מוגבל ומגביל.

בצילום למעלה: חולצה של Lilamist Tel Aviv, מכנסיים כתומים: מהקולקציה של made by Lilamist a a של Lilamist Tel Aviv גופייה ונעליים מהאוסף הפרטי שלי. שרשרת: Dave+Esty.

ברור לי, כל ההפנינג העצמי הזה בו גם אני לוקחת בו חלק, מוגבל בזמן. הגיל מרגיש כמו כדור אש שאני מנסה לחמוק ממנו מדי שנה ומצד שני, אני מתעדת את קיומי לפני שלא ארצה להביט על עצמי. שתהיה לי תזכורת יפה לימים שלא אוכל להביט במראה. לא משנה מה, תמונות אוהבות אותנו יותר ממה שאי פעם נאהב את עצמנו. בסוף במבחן הזמן, ינצח הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו ולא מה שסיפרו לנו. אנחנו אחראיים לתיעוד קיומנו. אם אין לנו תמונה מהמקום בו היינו, האם בכלל היינו שם?

שמלה: מהקולקציה made by Lilamist של Lilamist Tel Aviv. עגילים וצמיד: Dave+Esty.

היה איזה רגע בהפקה הזו שמצאתי את עצמי עושה האשטאגים תוך כדי הליכה בין טייקים. זה הרגיש מעיק ומטריד ועדיין עשיתי את זה כי זה חזק ממני. לשתף. לא רציתי לשמור את כל היופי סביבי לעצמי. במאמר ב"ניו ריפאבליק" מנסים להרגיע שלא כל נרקסיסט הוא בהכרח רע, למרות התדמית השלילית שנוצר למושג. יש כאלה המשדרים יצירתיות וביטחון עצמי, מעוררים אמביציה והשראה אותו הם חולקים עם העולם. הסוד הוא במינון. מעט מדי הערכה עצמית הופכת אותנו למדוכאים וחסרי נוכחות בעולם. יותר מדי הופכת אותנו לבלתי נסבלים. יידע כל נרקסיסט, יום אחד התיעוד העצמי הזה יהיה פאתטי. לדרוש נוכחות יראה אומלל. כולנו נמצאים תחת סכנה להפוך ללא אטרקטיביים. בהתחלה הכל היה נראה מבטיח, קליל, כיפי ברשתות. שיתפנו ללא הכרה בלי הבנה לאן זה מוביל אותנו ולמה אנחנו הופכים להיות בתהליך. אם אנחנו עסוקים בלתעד את התהליך כל הזמן אנחנו משבשים את החוויה. אם אנחנו עסוקים בלהעביר מידע אנחנו לא מעכלים אותו. יותר מכך, אנחנו מייחסים חשיבות יתר לכל צעד שלנו. הסכנה היא שהקלות הבלתי נסבלת של התיעוד העצמי מעודד עצלנות, מעורר ציפיות לא ריאליות, פוגעת במשמעת העבודה וגורמת לנו לבנות פנטזיות סביב חייהם של אחרים ושל עצמנו.

שמלה של Alma-Banker, עגילים של Dave+Esty

אם פעם חששו רק לאיכות חייו של מי שלא אוהב את עצמו, היום הסכנה היא אהבה עצמית מופרזת וממכרת. ב"ניו יורק טיימס" תהו איך נלמד את הדור הבא לאהוב. כלומר, את האחר חוץ מעצמו. איך יפתח את היסודות של קשר חזק? רוב הצעירים מעדיפים לחיות בזרימה, בחיפוש ולא להיות פגיעים רגשית ובאינטימיות. הרשתות הושיבו אותנו באזורי הנוחות. ללכת בלי ולהרגיש עם. למה להתמודד עם קושי אמיתי אם אפשר פשוט להתחבק עם מחמאות. קבלת אהדה ברשתות יוצרת את אותו אפקט היי מהתאהבות אולי בסוף נצטרך לבלוע כדור "אנטי אהבה-ביוטכנולוגיה" שירכך את שברון הלב כשנחוש נטושים? בכתבה של "הניו סיינטסט", צוין כי כדור כזה יעזור לרבים לא לצלול למרה השחורה כתוצאה מקשרים הרסניים ופרידות כואבות. בעידן הנרקסיסטי בו אנו חיים, זה עניין של זמן עד מיליארדים בני אדם יתחננו לבלוע כדור כדי להתגבר על לא אחר מעצמם. ותהיו בטוחים, זו תהיה הפרידה הכואבת מכל.

 

תודה רבה לנחום לנגזם, מנכ"ל היכל התרבות ביבנה על האירוח הנדיב ו"קוסמטיקה סנטר לב יבנה" שהביאו לנו דבק מגע חינם כשעפו לי הריסים. שיהיה לכם אחלה סופ"ש עם השיר הזה

 

 

 

 

 

]]>
http://www.misstomorrow.com/misstomorrow-media-story-20146 http://www.misstomorrow.com/misstomorrow-media-story-20146 Wed, 26 Mar 2014 08:48:57 +0200
10 עצות לחיים מאבא שלי שחגג שמונים
10 עצות לחיים מאבא שלי שחגג שמונים

מעטים מאיתנו נגיע לגיל שמונים. חלק יגיע אבל במצב שהיה עדיף שלא וחלק אחר יגיע לגיל הנכסף במצב של אבא שלי אשר חגג אתמול את העשור החדש בחייו, כלומר, בריא ושלם. אין זה מובן מאליו לשרוד בעידן הנוכחי ולכן לכבוד האירוע המשמח הושבתי את אבא, דוד לוי, לשיחה בו הוא מחלק לי תובנות לחיים ואני מהנהנהת למרות שאני עושה את ההפך ממה שהוא מטיף. הצדק איתו ברוב המקרים ועדיין, ישנם דברים שחזקים ממני, הרגלים, עקשנות, עצלנות. הוא חי כמו מתכון לאריכות ימים ואני פשוט חיה. "נכון, צודק", הפך למנטרה ואז חוזרת לסורי. אני לא ממש חושבת קדימה, דבר משעשע לאור העובדה שפירסמתי ספר עתידני. מבחינתי, שכל דפי הוצאות יגיעו בדואר, מה הטעם לפתוח אותם? או הליכות, מה הטעם בהן כשניתן לרבוץ על הספה כמו כלב ים מול "בית הקלפים", לאכול ארוחת בוקר מסודרת? אצלי זה לשתות קפה עד הצהריים ולנשנש רבע כריך מאתמול. ידעתם שכריך חביתה קרה ממש טעימה?

ולמרות הכל, החלטתי לקבץ לכם כמה טיפים מאבא שלי. אחרי קריירה מפוארת ברחבי העולם, בו היה מעורב ב-10 פרויקטים בינלאומיים והתגורר ב-5 מדינות, לא יזיק לשמוע, לגלות או להיזכר. הוא לא מושלם. גם הוא שייך לאלה שהתגרשו. הוא לא תמיד ידע לתקשר איתי. לפעמים הוא היה נוקשה וסמכותי מדי בזמנו. בנעוריי היו לנו הרבה שתיקות שהתאזנו בריבים קולניים אבל בדיעבד, הוא פעל לטובתי ועשה כמיטב יכולתו. כיום האיש לא רובץ בבית כמו פנסיונר אלא טס בענייני עסקים מעבר לים. נשאר פעיל בגוף ובמוח. הוא נותר רגוע במצבים שהיו מחרפנים אותי ובכלל, נראה שהוא יציב מנטלית יותר ממה שאי פעם אהיה. מאחר והוא לא ממש יצליח לחנך אותי, אולי איתכם ילך לו יותר טוב.

מזמינה אתכם לרכוש את הרומן "נטופיה" (הוצאת ידיעות ספרים) שכתבתי (יסמין לוי) יחד עם בן זוגי גל מור על עתיד במרחק מחשבה. פייסבוק זה גן ילדים לעומת מה שקורה שם. להזמנת עותק לחצו כאן

צילומים מהפנטים של צלם טבע בן 23: Shane Hawk

עסקים: "להגדיר מה יקרה אם העסק יכשל"

אבא שלי אינו ממש איש עסקים פרופר אבל הוא ניהל פרוייקטים רבים והוא לא קונה את הבולשיט של אנשים. הוא מהנדס במקצועו שפיקח על הרבה צוותים, טיפוסים ואנשים מתרבויות שונות ושרד כדי לספר. "כשמדברים עם אנשי עסקים חשוב להגדיר מההתחלה איזה שיתוף פעולה אמור להיות", הוא אומר, "ולהיות בטוח שהאחריות של כל צד ברורה למדי. להגדיר מה יקרה אם העסק יכשל. כשבוחנים אנשים בראיון קחו בחשבון קל לשים מילים על הנייר. אם שומעים שיש לאדם ניסיון, חשוב לבדוקר ישירות מול הממליצים. אנשים מציגים את עצמם כמומחים בתחומים שאין להם מושג וכותבים קורות חיים יפה ועושים לו הרחבה. יש הרבה אי דיוקים ולמעסיקים הרבה פעמים אין כוח, זמן או משאבים לבדוק".

כסף: "שים 15 עד 40 אחוז במניות"

משום מה, כסף אוהב לצאת ולראות עולם ופחות להישמר בארנק שלנו. לא אצלו. "צריך להבין שקשה להעריך כסף שלא השתמשת בו", מסביר אבא, "אין מספיק מקומות שיש לך שליטה עליו. אם לא השקעת אותו במשהו צריך ללכת לבנק ושם איבדת שליטה על כספך ואין לך מושג מה הם עושים איתו. ברמה הבנקאית אין לך מושג על מה הם מדברים ורוב האנשים לא מקבלים החזר טוב לכספם. אל תשים אחוז גבוה במניות כי הסיכוי להרוויח הוא כמו להפסיד. שים 15 עד 40 אחוז מקסימום ותהיה מוכן שכולו יעלם. תשאל כל כמה חודשים שאלות ולראות מה כיוון הכסף. יגידו לך תירוצים אך לא ניתן לתרץ שנים ואם מצב התיק מתדרדר תוכל לשנות. טוב לשים כסף בנכס, משהו מוחשי שניתן לגעת בו ולא למכור דירה ברגע שהשוק בשפל. אם אנשים יהיו סבלניים יוכלו להכפיל את השווי". מצחיק הוא, אפילו איגלו באלסקה בני גילי לא יכולים לרכוש.

זוגיות: "לא לתת ולא לקבל בתמורה"

אבא ואמא שלי התגרשו כשהייתי בת עשר, כנראה הדבר הטוב ביותר שהם עשו ביחד. אוקיי, הגזמתי. מה שבטוח, הרמזים היו שם. הם שונים כל כך. ניגודים מושכים אבל כנראה מפרקים אם הפערים גדולים מדי. אבא שלי לא היה מעורב עם נשים זמן רב אחרי והאמת היא שהוא יודע לחיות לבד כמו אף אחד אחר שאני מכירה. "צריך להחליט אם זוגיות תורמת משהו עבורך או שתסתדר בלעדיה. החיים אינם ירח דבש מתמשך והרבה אנשים לא עומדים מאחורי המילים. עדיף ליצור קשר עם אנשים שגם ברגעי הקושי יוכלו להתנהל איתך, לא לצפות לתת ולא לקבל בתמורה, ולא להיות זה שמודה כל הזמן בטעות. עדיף לא להיות בקשר מאשר בקשר סבוך. קשר שאינו תן וקח אינו קשר. אין 'תרומות' בקשר". אוף, בדיוק כשרציתי לאתר אוליגרך ש"יתרום" לי ולגל כמה דולרים.

אהבה: "להכיר, לוותר ולהתעקש"

"אהבה? זה לא אומר לי כלום", זורק לי אבא עם חיוך נבוך. טוב, האיש הוא רציונאלי, שכלתן ורגש בעולמו הוא אובר רייטד. "קשר אישי נמדד באיך מתנהלים ביחד, איך מסתדרים ומה תגובת הצד השני כשדברים נהיים קשים ויש ויכוחים גדולים. 40 אחוז לפחות מכל הזוגות שאמרו שיחיו לנצח מצאו את עצמם לנצח על מדרגות הרבנות. הם הצהירו לכל העולם על אהבתם ונפרדו. אהבה זה נחמד לגיל מסויים אבל אין הבטחה שהיא תישאר. אנשים שנשארו ארבעים שנה בקשר למדו להכיר, לוותר לצד השני ולהתעקש כשהיה להם חשוב". איזה 40 שנה. קשר של ארבעה חודשים בתעריף ת"א זה הישג.

חתונה: "חשוב לערוך הסכם 'מה יקרה אם'"

טוב, מצאתי את מי לשאול. יאמר לזכותו של אבא, הוא מעולם לא חשב שאני אמורה להתחתן. הוא לא רוצה שאתחתן. הוא למען האמת, לא חושב שאני אפילו אמורה לגדל עציץ, שלא לדבר על ילדים. "נישואין זה יותר מה שהחברה מצפה ולא מפתח להצלחה עבור שני הצדדים", הוא מספר, "לחברה יש ציפיות ואם אתה מביא ילדים ואינך נשוי אתה מתחיל להסתבך עם ניירות, זכויות וחובות. נישואין זה מוסד שפחות קשור לרגשות אלא הכרת הסביבה. זה טכני. מה שכן, חשוב לערוך הסכם של 'מה יקרה אם' למקרה שדברים לא יסתדרו כפי שציפיתם". אפשר להניח ליד ההסכם רבע עוף קטן.

ילדים: "צריך ללמד כל הזמן"

"אנשים חושבים שזה אחריות עד גיל 18", זורק האיש שגידל מנעוריי את אחי ואותי לבד. הוא יודע על מה הוא מדבר. אני יודעת על מה הוא מדבר. עד היום הוא עוזר לי. "ילדים יהיו באחריותכם תמיד ורוב ההורים לא יודעים לנהל ילדים כי הם עסוקים בעצמם וחושבים שזה מספיק לתת לילד מה שביקש ולא מה שלא ביקש כמו ערכים ודפוסי התנהגות. ילדים הם לא צעצועים שמאכילים אותם בגאדג'ט ודמי כיס. צריך ללמד כל הזמן. הדור השלישי גרוע מקודמיו כי הורים דאגו לילד יותר, בילו יותר זמן ביחד ופחות עם האייפונים". אל דאגה, אחר כך זה מתהפך. הילדים עם האייפונים ופחות עם ההורים.

תארים באקדמיה: "להתנסות בחיים לפני תואר שני".

"ברוב המקרים אוניברסיטה זה בזבוז זמן", חורץ לי אבא שהוא בוגר הטכניון, "רוב המסיימים לא מיישמים את מה שלמדו ולא קיבלו כלים בלימודים כדי להצליח. הם רק קיבלו תעודה. כשסיימתי את הטכניון השתמשתי בפחות מ-10 אחוז ממה שלמדתי. לא מכוונים סטודנטים למה שקורה בחו"ל ואיך להתנהל מול אנשים. לימדו אותנו להיות מהנדסים ולא איך לעבוד עם אחרים, מה לומר ומה לא. הכי גרוע זה אלה שממשיכים לתואר שני ושלישי בלי שהתנסו בחוץ. סטודנטים ממשיכים כי יש להם כסף מההורים והם אוהבים ללמוד ואז חלפו שש שנים והם לא תרמו דבר לחברה. צריך שיהיה חוק שיתנסו שנתיים לפחות בחוץ לפני שימשיכו הלאה".

טיול: "לא לשכוח אנטיביוטיקה מהארץ"

הייתי בלא מעט מדינות וכעת, עם הפינוק שפיתחתי לא תראו אותי בג'ונגלים של פרו נאבקת עם איזה טרנטולה קטנה. תנו לי פריז וסגרנו סיפור. אבא שלי לעומתי הוא דייר קבע במונגוליה, שם עבד יותר מעשור. "את צוחקת עלי כשאת רואה את הרשימות שלי", זורק לי האיש בחיוך, "צריך לחשוב מה תשתמש בדרך כלל בבית שלך. אם אתה נוסע לזמן ממושך אל תלך למלון אלא תשכור דירה. חובה שיהיה שם את כל מה שיש לך בבית כי לא תמצא שם בהכרח. אני לוקח כפול מכל דבר ומצטייד בתרופות אנטיביוטיקה לא כי אתה צריך באותו רגע. אנטיביוטיקה מהארץ הצילה אותי כי איכות התרופות במדינות מתפתחות היא מחרידה ואין לך ממש רופא לבקר. קחו אקסטרה". קטעים. בטעות השמטתי את האות ר' ויצא שכתבתי "קחו אקסטה".

פנסיה: "למצוא תוכנית פנסיה גמישה"

לא כיף לחשוב על הפנסיה. רובנו נחיה הרבה פחות טוב מעכשיו וזו עובדה עצובה. אבא שלי, לעומת רוב האנשים סביבי, הוא טיפוס כמעט סגפן. הוא תמיד שמר את רוב כספו ומעולם לא ביזבז על מה ש לא היה צריך. הוא כן ידע ללכת איתנו למלונות שווים בצעירותי אבל הוא היה תמיד מחושב. אולי הוא פחות נהנה מהחיים הטובים כפי שאני מפנטזת אבל הוא מסודר בגיל הנוכחי. "אנשים לא יודעים מה קורה עם הפנסיה שלהם. הם תקועים עם חברה אחת כי לא יודעים טוב יותר. המעסיק בוחר אבל כעצמאי כדאי לבדוק כמה חברות. חשוב לכולם לנסות למצוא תוכנית פנסיה גמישה. אנשי ההייטק נוטים להחליף ועדיף להגיע למצב בו לא תשלמו קנס. עדיף שחברת הפנסיה תשמור על כספך מאשר הבנק כי זה לא כסף שקל להוציא".

חלומות: "לפעול שלב אחר שלב"

ישנם אנשים שהולכים כנגד כל הסיכויים ואבא שלי אינו כזה. הרבה פעמים כשסיפרתי לו על החלומות שלי הוא חייך וניסה להוריד אותי לקרקע. הוא העדיף שאתפרנס מסודר מאשר אפנטז על הצלחה חובקת עולם "את לא יודעת על כל מי שניסה ולא הצליח", אמר. ידעתי אבל אם אעביר את חיי בלי להגשים אותם אז לחיי לא היה ערך בעיניי. אם כל מי שהגיע לגדולה היה חושב על אלה שלא הצליחו, לאן היו מגיעים? אבל הוא בהחלט צודק בכל הנוגע לחולמים שאין להם כיסוי. "המטרה צריכה להיות ריאליסטית", הוא מסביר לי, "עליה להיות בהישג יד וניתנת למימוש ולא להיות כמה דרגות מעל היכולת. צריך להיות כישרון או ניסיון בסיסי שניתן לפתח ואז תוכל לדחוף את עצמך. אל תקפוץ מעל הפופיק. תלך בצעדים קטנים ולא בגישת 'הכל או כלום'. צריך להיות בזמן ובמקום הנכון ויצירתיות בחשיבה תעזור. לעשות משהו שלא ניסו לפניך".

 

הטיפ הכי טוב שלו זה לא לבזבז אנרגיה על מה שאין לך שליטה עליו. מה שהיה היה וזה מים מתחת לגשר. לא לשקוע לדאון משום דבר ולא לקחת ללב כלום. לחיי אבא שלי, מקדישה לו שיר מופלא זה:

]]>
http://www.misstomorrow.com/misstomorrow-media-story-18190 http://www.misstomorrow.com/misstomorrow-media-story-18190 Wed, 05 Mar 2014 07:47:12 +0200
הביקורת שלא תרים או תהרוס אותך
הביקורת שלא תרים או תהרוס אותך

ביקורת. מה שלא תעשו, איך שלא תעשו, היא תגיע, תהיו בטוחים. לא משנה כמה נהיה ערוכים לה היא תפתיע אותנו, תתפוס אותנו לא מוכנים, תטלטל ועלולה לגרום לנו לבכות יום שלם בבית "איך הוא יכול היה לחשוב עלינו כזה דבר?" או למלמל באדישות, "טוב, נו, נקסט". ביקורת יכולה לערער את עולמנו. לפחות לנסות. לא כולם יודעים לתת לה לחלוף על פניהם וזה אפילו לא קשור לאמונה שלנו בעצמנו אלא למבנה אישיותי, נטיה לשקוע, לחפור ולקחת ללב. כמה שאני יודעת להתעלם מתגובות מסויימות המוח שלי עלול להיתקע באופן אובססיבי במשפט אחד ולא להניח לו שעות. עד כמה אנחנו יכולים להשפיע על מה שמשפיע עלינו תלוי ביכולת שלנו להבין שישנם דברים שלא נוכל לשנות ולא כדאי לבזבז מחשבה עליהם בגלל זה.

מזמינה אתכם לרכוש את הרומן "נטופיה" (הוצאת ידיעות ספרים) שכתבתי (יסמין לוי) יחד עם בן זוגי גל מור על עתיד במרחק מחשבה. פייסבוק זה גן ילדים לעומת מה שקורה שם. להזמנת עותק לחצו כאן

הציור היחיד שמכר ואן גוך בחייו: The Red Vineyard

ביקורת אינה תורה משמיים. זו דעה של אדם אחד שאינה משקפת איש אלא עצמו. המבקר קיבל את הבמה להשמיע את דבריו ולחרוץ דין, ולא תמיד הם מנומקים או מוצדקים. ואם אין נימוקים מדוייקים את רק בוהה במשפטי המבקר ומנסה להשיב לו אבל קולך לא נשמע כי זה לדבר עיתון. במקרה הטוב, תוכלי ללקט מביקורת תובנות רלוונטיות. במקרה הרע תתבונן במשפטים סתומים או מופרכים המלווים בתחושה שהמבקר הוא סתם סחי שלא יודע מהחיים שלו. זו אפילו לא הביקורת הנכונה ואלוהים יודע שתמיד יש על מה ולמה לבקר. לפעמים האיך חשוב מה"מה".

ואן גוך. היופי הכחול הזה שנמכר אחרי מותו

לצערנו, ביקורת מופלאה לא נצרבת בתודעה כמו זו השלילית ולכן על כל ביקורת גרועה נזדקק לשלוש טובות לשם האיזון. הטבע האנושי נמשך לשלילי. זו עבודה מנטלית, אולי הקשה מכל לדעת לשים ביקורת בפרופורציות. זה תהליך ואולי צריך לשאול, האם אנחנו מסכימים עם מה שכתבו עלינו או לא, האם היינו משנים משהו בדיעבד והאם אנחנו כל כך מעריכים את אותו אדם או את דעתו? לרוב נגלה שלא. אם לא הייתה ביקורת פרקטית ובונה, עדיף לא לקרוא. אם אתם מכירים את עצמכם, מתרגשים מכל מילה שאומרים עליכם, תבקשו מחבר יקריא את השורה התחתונה ושלום. מה שאתם לא יודעים, לא קיים בעולמכם.

עוד ואן גוך. העיקר שהמבקרים לא עפו עליו

בימים אלה אני ובן זוגי גל מור הוצאנו את ספרנו "נטופיה" לעולם. אבא שלי, האיש הביקורתי בעולם, סימס לי "יהיו תגובות קיצוניות. כאלה שיאהבו וכאלה שישנאו". הוא הבין שזה ספר שנוי המחלוקת. אין זה רומן רומנטי שמתרחש בצל שדות תותים של סבתא רבא אלא ספר עם עולם חדש שבנינו, מציאות דיסטופית מטרידה והיא דורשת תשומת לב לפרטים, ריכוז ויכולת ללמוד כמה מושגים בהתחלה. למזלנו, קיבלנו עד כה מהקוראים בדיוק את התגובות שפיללנו עבורן. אנשים מהרשת שלא ראו אותי בחיים שלחו לי תמונות שלהם עם הספר. כמה מרגש זה, אין מילים לתאר. בבראנז'ה ישנם נלהבים מאוד וכמובן יש כמה שמוקדם עוד לדעת. היה מבקר שהתגלה כאדם חצוי. שיבח וקטל בו זמנית. בסוף התעייפתי מלהיכנס לראש שלו וחזרתי לשלי.

אחד הציורים היפים של הצייר קלוד מונה. לא מוערך בימי חייו

לפני כמה ימים נתקלתי בסטטוס של חבר פייסבוק שהוציא ספר עם קובץ סיפורים קצרים וסיפר איך מבקרת במוסף עיתון הקדישה לו שני עמודים כדי לומר בעצם, שהספר שלו זה הדבר הכי גרוע בעולם בערך (ממש לא). קראתי את ספרו וקראתי את הביקורת שלה וחשבתי לעצמי שני דברים בעיקר: כנראה שהספר נגע ללבה עד כדי כך שלא עצרה את שצף הכתיבה ושנית, איזה בזבוז של נייר. כל כך הרבה אנרגיה שלילית למרוח על שני דפים שנדמה לי שהקוראים היו מרוויחים יותר אילו הקדישה את אותם עמודים לספר שכן אהבה וממליצה עליו. הרי, ביקורת בונה לא הייתה שם עבורו, מה ניסתה להשיג? זה המשפט הידוע הוא שאין פרסום שלילי אז בדקתי טענה זו ומתברר שהיא נכונה, חלקית.

קלוד מונה. איך ניתן להאמין למבקרים כשההיסטוריה מראה את האבסורד בקטילות שלהם?

מחקר מעניין שהתפרסם בכתב העת היוקרתי של הארווארד מצא כי ביקורת שלילית, גם אם קטלנית במיוחד, של מבקר על יצירתו של סופר אנונימי העלה את המכירות בממוצע בכ-45 אחוז, בעוד ביקורת כזו פוגעת במכירות בהיקף של כ-15 אחוז במקרה של סופר ידוע שביסס את מעמדו. עצם החשיפה במקרה של הסופר החדש תורמת למודעות ולכך שאנשים ירצו לדעת "במה מדובר". האפקט של החשיפה גובר על הביקורת השלילית שמתאדה. אנשים אוהבים לדעת על מה המבקר כל כך שצף. הם רוצים לדעת מה הם חושבים על המבוקר כדי לקחת עמדה. התיאוריה הזו נכונה לגבי כל דבר מכירתי. למעשה, אלה שקוטלים ומשמיצים אדם בתחילת דרכו לרוב רק בונים אותו. בזכותם הוא זוכה להד רק הולך וגובר. הם היו חלק ממערך היחצנות שלו. ועוד חינם.

קלוד מונה. למי אכפת מה מבקר כזה או אחר חושב מול היופי הזה

מי לא חטף ביקורת בחיים הללו, בקריירה או בחיים האישיים. לרוב אנחנו נפגעים מהנוסח כדי בכלל לדון על התוכן. אבל לפעמים אנחנו מתעסקים במה אמרו עלינו יותר מדי. קראתי שמומלץ לקבץ את הביקורות הטובות שקיבלנו ולהניח אותן מול העיניים. כן, להיות סלקטיביים זה לא רע כשמוקפים במבקרים שחלקם מרירים, לא באים ממקום נקי ונכנעו לתכתיבים מלמעלה ואינטרסים מלמטה. ככל שתעשה יותר תקבל יותר ביקורת. אם היא טובה היא תשפר אותך אבל למבקר שאינו מכיר אותך אין רצון לשפר אותך.

קלוד מונה. למבקר אין רצון לשפר אותך.

איך שלא נסובב זאת, רוב המבקרים לא מסוגלים להעביר ביקורת עניינית באמת. בארץ זה בכלל בלתי אפשרי כמעט. ישראל קטנה, כולם מכירים את כולם בדרך זו או אחרת ועובדה זו מזיקה, גם במקרה של שבחים וגם בעניין קטילות. אנשים לא מפרידים בין האדם למוצר. מהיכן פועל המבקר? מי הם חבריו? מה האינטרס שלו? מה הוא חשב עליך קודם? האם הוא מסוגל להתנתק מכל מה שידע והכיר במדינה כה קטנה כמו שלנו? כל זה לא נעלם מעיני מושא הביקורת אבל לצערנו, הקהל הרחב לא מודע לפוליטיקות ואינטריגות של מערכות ועוד מאמין ש"כך הם פני הדברים". זה העוול של המבקר הקוטל לשווא כלפי קוראיו.

פול גוגן. עוד אמן שלא זכה לתהילה שהגיעה לו בחייו

כמה טוב שזמנים השתנו. בעידן החדש כל אדם הוא מבקר. לעיתים בעל כוח שווה ערך אם לא יותר. עד שהרשתות החברתיות הגיעו היה נדמה שעל דעת המבקר יפול ויקום דבר. הם היו היחידים עם פלטפורמה לביטוי. נשגבים מעם מעצם המעמד. לא הייתה להם תחרות. לרוב הם פעלו בשליחות אליטיסטית-אוטומטית שביטלה למעשה כל רעיון מהפכני, חדשני ומיוחד כי השונה ערער סדרי עולם וטלטל את עריסת הנוחות המקובעת והמועדפת עליהם. מבקרים מהדור הישן חתומים על כמה יציאות מטופשות במיוחד לאורך ההיסטוריה. ביקורות שהפכו לבדיחה.

פול גוגן. חובה לשים ביקורת בפרופורציות. ביקטרת רעה יכולה לעזור למכירות.

מי היה מאמין שלהקת הביטלס, שהפכה למפורסמת והמצליחה בעולם, ספגה כתף קרה בתחילת דרכה ב-.1964 בעיתונים הנחשבים מבקרים קטלו להם ולמוזיקה שלהם את הצורה. מבקרים קטלו את אלבומיהם של לד זפלין, רדיוהד, הרולינג סטונס, דה נשיונל ועוד. הספרים "לוליטה", "עולם חדש מופלא" ו"גטסבי הגדול" זכו לקטילות קשות. עולם הספרות לא ספר את הסופרות אמילי דיקינסון או סילביה פלאת' בחייהן. רק אחרי מותו של הצייר וינסנט ואן גוך ציוריו נמכרים בסכומים מטורפים. העיקר שבימי חייו הוא היה עני, דלפון חולני שצייר יותר מ-900 ציורים ומכר רק אחד! הצייר לא זכה להכרה בעודו בחיים. הוא אינו לבד, פול גוגן, קלוד מונה ועוד לא זכו לביקורות נלהבות על פועלם בעודם בחיים. ומה שווה הביקורות העלובות ההן? כלום.

פול גוגן. כישרון אמיתי ינצנץ

בסופו של יום, הטוב ינצנץ. אם משהו הוא חכם, אמיץ, חדשני, מצחיק או מרגש, אנשים ידעו מזה. הם יקבעו מה טוב להם ולא איזה מבקר זה או אחר. ועדיין, עצוב לי לחשוב על כל השירים, הספרים והתסריטים המעולים שנפסלים, נחבאים בין המדפים, לא מושמעים בגלל מישהו. בגלל דעה אחת או טרנד זמני. זה היופי בזמנים החדשים. יוצרים אינם תלויים בתקשורת הישנה. הכישרון ימצא את דרכו ללב הקהל. לא משנה כמה רגליים ישימו מולו בדרך, מה שנועד להצליח, יצליח. בסוף.

מה יותר מתאים משיר של הביטלס, הלהקה שלא העריכו את גדולתה בתחילת דרכה

]]>
http://www.misstomorrow.com/misstomorrow-media-story-16468 http://www.misstomorrow.com/misstomorrow-media-story-16468 Wed, 12 Feb 2014 13:36:46 +0200
ההצעה הכי מפתיעה שקיבלתי בחיים
ההצעה הכי מפתיעה שקיבלתי בחיים

לא היה שום רמז להפתעה שעמדה לבוא. להודעה שתשנה את הקארמה המיוסרת שלי ביקום. ישבתי לי כמדי יום מול המחשב. בין לייקים למיילים. עוד יום שגרתי ולא מעניין. הוא לא טמן בתוכו דבר חוץ מתחושת אי שקט. כתבתי אז עבור 7 ימים בידיעות והרגשתי לחץ פנימי. חששתי שהשנים חולפות ואיני עושה דבר משמעותי מעבר לפרנסה. זו הייתה הבחירה שלי כי אני אדם שמסוגל לעשות דבר אחד בזמנו. איני אוהבת לחץ או תמרונים וככה במשך שנים, הגשתי כתבות בהן נתתי הכל. זה היה ג'וב מופלא אבל הוא לא העלים את התחושה שיש ייעוד נוסף שטרם מימשתי, החלום להשאיר דבר מה שלם מאחורי. למרות השאיפה הזו, לא עשיתי למענה דבר. מעין קיפאון מעורב בעצלנות. התחושה היא שכל כך הרבה היה לי לתת אך חוסר חשק להתחיל. במקום זה, מצאתי את עצמי נשאבת לפיייסבוק יותר ויותר. מוצאת פלטפורמה לביטוי אישי כטעמי. החברים והעוקבים החזירו לי אהבה גדולה. מצאתי מקום בו התגמול היה מידי. אם תרצו, חלקת האלגוריתם הקטנה שלי.

אני מזמינה אתכם לקרוא את "נטופיה" ולשתף אותי ברשמים שלכם: השיגו את העותק שלכם כאן

תודה לצוות המופלא שהגשים את חזוני לגבי המראה העתידי של עובדי רשת "מיינדז" בספר "נטופיה": צילום: רון קדמי, איפור ושיער: ערן פאל, סטיילינג: יונתן פרימרמן, מעיל: יוסף.

שיתפתי פוסטים בהם השקעתי לא מעט מזמני, לבי ומוחי. אפשר לומר בצחוק, "עבדתי בפייסבוק" רק בלי לקבל תלוש שכר. אבל ניזונתי יפה מהבונוסים: חברים חדשים שהצטרפו, עוקבים נאמנים שקראו ותחושה שיש מקום אחד בו אפשר להתבטא בחופשיות ולקבל פרגון סוחף. זה היה ממכר ונשאבתי ספק מכורה ספק מודעת לעולם שכולו טוב. יחד עם זאת, הייתי מתעוררת פעם בכמה זמן ומייללת לגל "מה אני עושה פה? למה אני משקיעה כל כך הרבה זמן בפייסבוק הזה במקום, נניח, לכתוב ספר? הפוסטים הללו הרי שוקעים בתהומות הפיד, הם ישכחו ובסוף מה יהיה איתי ועם כל החלומות שלי?". הייתי כלואה בין בהייה בפייס להבנה שאיני מתקדמת בחיי. גל היה מביט בי ועונה "חכי, תראי, משהו עוד יקרה. זה לא לחינם". כעסתי על עצמי ולא ראיתי את האור בקצה הוול אבל משהו בי גרם לי להמשיך.

ה-2.11.11 לא היה אמור להיות שונה. עוד יום בו אני מעבירה את חיי בין כתבה לפוסט. בהיתי מול המסך ולרגע בדקתי את תיבת המיילים. שם חיכה לי מייל ואצטט את תוכנו לאחר שקיבלתי אישור לכך:

"יסמין שלום

אישתי ד"ר טלי איכנולד אמרה לי שכדאי מאד מאד מאד לשים לב לכישרון שלך, שאותו זיהתה דרך הפייסבוק, (והיא מאד ביקורתית לגבי כתיבה). אז שמא יש לך איזה חלומות גדולים יותר ספר פרוזה למשל? או כל רעיון אחר מוכן לקחת כבר את הסיכון ולהציע לך לכתוב ואני מתחייב להיות המו"ל".

הלב שלי דפק בחוזקה והלחיים שלי האדימו. זה לא יכול להיות, מלמלתי לעצמי. חשבתי שעובדים עלי, שזה מאדם פיקטיבי שמתחזה. פשוט הצעות כאלו לא קורות לי. הן לא קורות בכלל, למען האמת. אחרי שהבנתי שאכן, זהו דב איכנולד, מנכ"ל ידיעות ספרים, צלצלתי לגל ולחבר טוב, פיני ובכיתי להם "משהו טוב כזה מעולם לא קרה לי". הנה הרגע שלי, חשבתי. עכשיו הכל תלוי רק בי. אין תירוצים. עד המייל ההוא היה לגל מור, בן זוגי, ולי רעיון לא מגובש כשפלירטטנו עם עצמנו לכתוב דבר מה והחלטתי שהזדמנות כזו אסור להחמיץ.

קודם כל קבעתי פגישה עם דב. כתבתי לו בביטחון שיש לי ולגל רעיון ואשמח להציע לו. רק אחר כך התיישבנו כדי לפצח אותו. היינו קרובים. כמה ימים אחרי זה הבליח במוחנו, המרכיב החסר בספר שיהפוך אותו ליוצא דופן. ספר על רשת חברתית עתידנית ופנטסטית המכונה "מיינדז" שפורטת את המחשבות של משתמשיה לפי ערך כלכלי-צרכני. זה היופי והמכוער, הקידמה והנסיגה שחיים יחדיו בעולם נקי, אסתטי, מהונדס ומטופח בו אנשים נכים רגשית וקשורים בעיקר לניאו-פטס הנראים ומתנהגים כחיות אמיתיות רק בלי לדאוג לצרכיהן כי האדם מפונק הוא ואין לו כוח. היינו נרגשים. זה היה זה. נטופיה אינו המקום אלא שם המניפסט של הגיבור כריסטוף מילר שיישם את "תורת הגזע האלגוריתמי" השואפת ליצור חברה מתקדמת, חכמה, יפה ושיתופית ולהעלים את כל מי שמעכב זאת. אפשר להתנגד לו אבל לא בטוח שזה ישתלם למי שניסה.

 

הרשת שנתתי לה את כולי סיפקה לי גם את הצעת חיי לכתוב ספר ולא סתם הקדשתי את הספר גם לחברי הפייסבוק שלי. בלי הפרגון שלהם טלי לא הייתה רואה ודב לא היה כותב. המייל הזה הוא ההוכחה שלעולם לא תדע מי עוקב אחריך ומה יכול לקרות לך. שיש תמורה להשקעה שלך ושמעל הכל, יש יעוד וגורל. הקושי הוא לנצל הזדמנויות כאלו. ליישם את הפוטנציאל. אני יכולה לטעון בודאות שאילו לא קיבלתי פנייה כזו, לא הייתי מסוגלת באותה נקודת זמן בחיי למצוא את הרצון והמשמעת מתוכי כדי לכתוב. בלי לדעת שמישהו מחכה לי בסוף לא הייתה לי מוטיבציה. משהו בי לא יכול להתפזר אלא אם יש לי הבטחה שזמני לא היה לשווא. זה ישמע מתפנק אבל זו האמת. התרגלתי במשך שנים לקטר על זה ש"יש בי יותר מכפי העולם יודע" ו"למה אחרים מצליחים לעשות כל כך הרבה בזמן שאני לא", נעתי בין יהירות לתחושת אפסיות אבל לא עשיתי דבר מעצמי כדי לשנות זאת. זה לוקח איש אחד, בזמן הנכון ובמקום הנכון כדי להתניע אותי.

רק תראו איך העולם עגול וקארמטי. לפני עשור, אחרי שסיימתי את לימודי התקשורת וניהול במכללה למנהל, התברברתי עם עצמי. מילצרתי בלילות וכתבתי "ספר" בימים. משהו חצי פילוסופי ואנטי קפיטליסטי. התקשיתי להתחבר לקונספט של "למצוא עבודה מסודרת". רציתי להצליח במה שאני אוהבת ובמה שאני טובה בו. אחרי שלושה חודשים של כתיבה נטו כאילו אני בדד ליין החלטתי לשלוח את כתב היד שבדיעבד, לא היה מספיק טוב, הנושא היה לא מגובש, לא ערוך טוב, לכמה הוצאות. אני זוכרת איך הדפסתי לי עטיפה יפה בעצמי, שלחתי לכמה הוצאות והמתנתי לתשובות. חלק לא ענו וחלק סירבו בנימוס וזה ריסק. הסירובים המנוסחים ביובש. הנימוקים נטולי ההשראה. הרגשתי שהם לא מזהים את הפוטנציאל שבי. שהם לא נותנים צ'אנס לכתיבה אחרת. אבא שלי זרק "טוב, מה את רוצה להיות, ביאליק? חפשי עבודה", מה שקבר כל ניסיון נוסף לכתוב ספר. מצאתי עבודה ונשאבתי לעולם בו חלומות נגוזים והפרנסה מדברת. הרעיון לכתוב ספר הלך ונמוג.

ואז הגיע המייל של דב איכנולד האמיץ שבזכותו נולד "נטופיה". איזה עולם מופלא זה יכול להיות לפעמים. עולם בו חלומות ישנים קמים לתחייה אבל במתכונת הנכונה. אני מקווה שהפוסט הזה יתן תקווה לכל כותב, לכל אדם כלל. כי הוא מראה ששום דבר אינו אבוד או בלתי הפיך. יש כברת דרך שעלינו לעשות, מתברר. אולי זה היה ידוע לעולם מבחוץ שלא הגיעה השעה שלי אז. אז הנה, בזכות עשר אלף שעות כתיבה שקדמו לו, בזכות רעיון מקורי שאני עומדת מאחוריו, בזכות הפרטנר המופלא לכתיבה, בן זוגי גל מור, אני מאמינה שמזלי ומזלו של כל קורא ש"נטופיה" ולא אחר הוא הספר הראשון שלי.

לסיום, תודה ענקית לעורכת הספר, המשוררת דפנה שחורי המופלאה. הנה שיר שלה שמשקף את "נטופיה":

נהמה / דפנה שחורי

נהמה

ועוד נהמה

ואף שחור ועגול

מוביל אחריו פיסות

פרווה כהה

מתהפך על השלג

נשכב על גבו

וצועק בשממה

כפתורים מגולגלים מגיחים

כדוריים

ומכתימים את המפלס הלבן

בקו האופק הרחוק

המצוייר דק שירטוטי

מתנודדים, מדדים

פוסעים במרצם

בזרועות פרושות

שחורות לבנות

כמו פסיפס

נעורים ליום הצפוני החדש

דולפיני הקרח.

לחיי העתיד, לחיי נטופיה ולחיי הזדמנויות שמתממשות, עם אחד השירים היפים של ארקייד פייר.

]]>
http://www.misstomorrow.com/misstomorrow-media-story-15669 http://www.misstomorrow.com/misstomorrow-media-story-15669 Wed, 05 Feb 2014 09:43:57 +0200
רגעים שנראים לנו כמו סוף העולם
רגעים שנראים לנו כמו סוף העולם

אתם מכירים את הרגעים הללו, מצבי "סוף העולם" קטנים שחולפים אבל לא לפני שהם מאמללים אותנו. מוציאים אותנו משלוותנו. גורמים לנו לפלוט קללה ולחוש ייאוש זמני. כן, הפוסט הזה מיועד לכל מי שלא שמע על פרופורציות בחיים. אבל אם נשים מידתיות בריאה בצד לרגע, חייבים להודות: אנחנו חיים רוב הזמן סביב עצמנו וכשמשהו קטן משתבש או לא הולך בדיוק לפי תוכנית, אנחנו מאבדים את זה ונראים כמו סייקו בעיני האדם שלצדנו. רק כדי ששנייה אחר כך הכל מסתדר ואנחנו חוזרים ל"מאמי שלי, אז מה שלומך?".

סוף העולם זה לצעוד עם נעליים צרות וקטנות במידה שעושות לך שלפוחית ואין פלסטר באופק. זו הזדמנות טובה להגיע ליריד הנעליים "זוגות" (לאתר האירוע) בתחנה שיתקיים ב-30 עד ה-1 בפבר'. יוצגו נעליים מקולקציית החורף של כ- 20 מעצבים מקומיים, כולל של חברת Shila, שאת המגפיים המהממים שלהן אני נועלת כאן. צילום: Zohar Shitrit, איפור: Michal Sneh לאיל מקיאג', שיער: Roy Daniel

לעיתים אני נראית רגועה ושקטה אבל סיכום שנת 2013 כולל הרבה מצבים שהרגשתי שאני צונחת למטה. מצבים שגרמו לי להיות תיאטרלית ואובר דרמטית. אם רק הייתם מנסים לדבר איתי אחרי פרק הסיום של "שובר שורות", הסדרה המעולה בתבל, לא היה עם מי לדבר. כאב חד ויגון קור מילא את החלל הריק שהותיר בי הסוף. הרגשתי שאין טעם לרביצה בסלון יותר. שאין סיבה להוריד סדרות יותר. ששום דבר לא היה אותו דבר. אבל את סוף העולם הקטן שלי הרגשתי גם למחרת, כשנסעתי במונית והייתי צריכה לעצור שנייה בכספומט כדי להוציא מזומן רק כדי להיתקע דקות ארוכות אחרי אדם איטי שבנסיבות אחרות הייתי חושבת שעשה לי דווקא. המונה דופק, הלב דופק ואתה ממלמל "נו, נו" הוא לא זז וברור לך שרגע לפני שבאת ורגע אחרי שהלכת לא יהיה אף אחד בתור. מרפי המניאק.

כמובן, הכל יכול להיות גרוע יותר. כשאסונות באמת באים, טפו טפו. אבל בינתיים, מוזמנים להנהן בהזדהות כשתקראו את הרגעים הבאים:

צילום: ארנואד פיקה. כשהכל הפוך.

סאגת הקפה בבוקר

כשאתה קם בבוקר, סהרורי, עם כאב ראש ומגלה שיש לך חלב טרי, סוכר אבל לא גרגיר קפה. אחד.

כששמת במאג את גרגירי הקפה, הסוכר ושפכת מים קרים כי שכחת ללחוץ על הקומקום. כמובן שזרקת כמובן לכיור אבל אז גילית שאין לך סוכר לקפה חוזר.

אתה לוגם בטעות מהקפה שהשארת לפני יומיים.

צילום: גיא ארוש. זה הפרצוף של אדם שלא שתה את הקפה שלו.

ענייני מקלחות

להדליק דוד מים חמים ולחכות לפחות חצי שעה, להיכנס למקלחת קפוא ועירום כדי לגלות שהמים קפואים. אתה מחכה כמו טמבל שיתחמם כבר. מנסה אחרי עשר דקות ועדיין זה לא זה. קולט שאתה מעביר שעה ככה.

כשפתאום באמצע המקלחת החמימה שלך, את מגלה שסכין הגילוח להורדת שיערות מהרגליים בחדר השני. ואין אף אחד אחר בבית לצעוק לו שיביא. כיף.

כשיש סתימה ואת עומדת בסוג של גיגית עם מים פושרים.

אוקיי, להיתקע באמבטיה כזו זה גרוע יותר מלהיתקע בלי הסכין גילוח.

הסמארטפון החכם עלק

כשהסלולארי מת. פשוט מת. בדיוק כשאתה מחכה לשיחה חשובה. או שהוא נתקע על איזה מסך בדיוק כששיחה נכנסת ואינך יכול לענות בגלל זה.

כשאתה באמצע סמס ארוך ומושקע ושיחה שלא בא לך עליה נכנסת. ואתה מחכה מה שנראה נצח.

כשסגרת את ההתראות של ההודעות ובאמצע הלילה התעוררת בגלל איזה עדכון ספאם ששלחו לך.

כשאתה בחוץ, רחוק מהבית ונתקעת בלי המטען. ובדיוק היית צריך לעשות ולקבל שיחות חשובות.

צילום: מיילס אלדרידג'. להתעורר עם יללות וגיטרה זה עדיף מלהיתקע בחוץ בלי מטען.

המחשב הארור

כשהתיבה נחסמת, בפעם הרביעית באותו חודש ושוב אתה ממתין שעתיים לאיש הטכני. עד הפעם הבא.

כשבדיוק העלית סטטוס חשוב והמחשב נתקע. אתה עובר מהר לנייד ושם נגמרה הסוללה. אנשים מגיבים ואתה לא שם.

כשהסוללה במקלדת נגמרה באמצע משפט ואין לך אחרת בהישג יד.

אתה מקליד את מגילת אסתר וכשאתה מביט למסך גילית שכתבת הכל בג'יבריש אנגלית.

כשאומרים לך לעשות ריסטארט אבל זה לא עוזר ועדיין הכל איטי. כל כך איטי שאתה יכול להכין כריך ולחזור ועדיין תראה את הסמן "חושב" במחשב.

תנוחה קיומית אחרי שסדרה אהובה נגמרת. עד עכשיו אני נראית ככה מאז ש"שובר שורות" נגמרה.

משברי מזון

הכנת סלט מדהים ונתקעת בלי בצל טרי. כי תערוכת הבצלים בדלת המקרר לא נחשב.

כשאתה מקבל מרק חם והטעימה הראשונה שרפה את הלשון כך שלא תחוש טעם בכלל.

להצטנן. ולא להריח כלום. ולנסות להירדם ככה.

כשקנית גלידה בגביע והכל עף לך לרצפה בביס הראשון.

הרגע הזה כששקית הזבל הענקית נקרעת מחוץ לדלת הדירה וכל המיץ מבליח החוצה.

צילום: רונאלד סטופס. תיל שעף לך על הפרצוף זה באמת סוף העולם.

סיוטי שירותים

כשאתה בדיוק נכנס לשירותים והנייד מצלצל. מהחדר השני. בסוף אחרי שיצאת ומיהרת גילית שזה מישהו שהיית מסנן.

כשאתה בחוץ, משתמש בשירותים ומגלה שאין נייר טואלט.

להצטרך שירותים בנסיעה ארוכה כשאין אפילו לעצור שעה.

שילוב צבעים כזה הוא בהחלט סוף העולם. ימינה.

הבגד שהרס אותי

הסוודר המושלם הזה שכיבסתם בטעות והוא הפך לסוודר של ברבי. כה קטן. וצער כה רב.

לא למצוא אף גרב נקייה בבית לפני פגישה. לחפש בכל הבית ובסוף ללכת עם אותו זוג מאתמול.

כתם אדום בחולצה הלבנה החדשה. להיראות יום שלם כמו ציירת רק בלי יצירה.

 

כשהטבע אכזר

לצאת מהמספרה עם פן מושלם רק כדי לחטוף מבול על הראש.

כשהמטרייה שלך מתהפכת באמצע הגשם. אתה גם נראה כמו אידיוט בנוסף להכל.

להגיע לחופשה באירופה בחודש שאמור להיות סתוי ולמצוא את עצמך בימים חשוכים, קפואים וגשומים.

כמה שעות לפני שאתה מוריד את הכביסה היבשה מהחבל יורד גשם.

 

טוב נו, בקטנה!

והנה שיר שהוא סוף העולם מבחינת איכות.

]]>
http://www.misstomorrow.com/misstomorrow-media-story-11712 http://www.misstomorrow.com/misstomorrow-media-story-11712 Wed, 22 Jan 2014 09:27:05 +0200
המרדף אחר האושר
המרדף אחר האושר

לא מזמן התפרצתי כמו מפלצת על בן זוגי רק כי קבע משהו שלא היה נראה לי. אחרי שנרגעתי בצד והתנצלתי, הבנתי: אני העכבר במבוך. אני בסך הכל תוצר של הקפיטליזם היונק. הוא לא היה אשם, פשוט הגוף רצה למרוד בסדר היום והבליח ממנו קול זעקה. אני לא אשמה, זה היום שחלף לנגד עיני. חלק מהמשימות נדחו למחר ואחרות דרשו יחס מיידי. שכחתי להזמין לעצמי אוכל ואפילו התעצלתי לצלצל לשליח. עד שיגיע, אמות מרעב גם ככה.

מתוך השעות שאנחנו ערים אנחנו לחוצים, מוטרדים, מודאגים. מתרוצצים. פה ושם שמחים. מאושרים? זו מילה גדולה. אם תשאלו אותי, אין חיה כזו בעידן הנוכחי. לא באורח החיים שצללנו לתוכו. החברה המודרנית לא מאפשרת את הלוקסוס הזה. מדי שנה אנחנו רוצים להאמין שאנחנו בדרך לאושר הזה שסיפרו לנו עליו. שהנה, אוטוטו זה יקרה לנו, בקריירה, בבית, בזוגיות. מדי שנה אנחנו חותרים לתמונה אוטופית ובסיומה קולטים שהשגנו כמה דברים טובים בדרך אבל משום מה, אנחנו רחוקים מאותו אושר חמקמק מרחק נגיעה.

אני, יסמין לוי, מייעצת, מעניקה שירותי תוכן ועוזרת לעסקים להגיע ליותר קהל.

אני מצולמת בדגמים האדג'יים וקוליים שמייבאת סיון פניני, בעלת הבלוג My Urban Runway, אותם היא מלקטת משואו רומים אקסקלוסיביים בניו יורק. הבלוג, שהחל את דרכו עוד מימיה בתפוח הגדול ומסקר את חייה האורבניים בסטייל, השיק לאחרונה בתוכו בוטיק אונליין עם משלוחים עד הבית. תלחצו כאן ותגיעו אליו. פניני, בוגרת מצטיינת מעיצוב אופנה ב-FIT, אשר עשתה סטאז' יוקרתי אצל אוסקר דה לרנטה והלבישה את שרה ג'סיקה פארקר מוכרת גם תכשיטים ("האוס אוף הארלו" בעיצובה של ניקול ריצ'י) ותיקים. והחלק האהוב עלי: המחירים מעולים וקל להזמין מהבלוג. במיוחד לטכנופוביות עם חוש טעם. סטיילינג: סיון פניני ויסמין לוי מדגמנת: יסמין לוי

העיר שבגדה בנו

במבט אל עבר הנוף האורבני הכל מואר מהמרפסת של הקומה ה-20 במגדל הפאר בו עמדתי במסגרת הפקת אופנה זו עבור בוטיק האון ליין של סיון פניני, My Urban Runway הכל נראה רחוק כל כך. למרות שהיה לי יום נפלא, התבוננתי על הניכור במלוא תפארתו. האורות הבוהקים הרגישו כמו אינספור אופציות מסנוורות בעולם הזה שלא יודע מנוח. לא משנה כמה תרצה להושיט יד, לעולם לא תצליח לגעת בהם. אבל זה לא אומר שלא תמשיך לנסות. ואולי עבור בעלת הדירה האדיבה, מעצבת הפנים זיו קריכ'לי, זה כבר נוף רגיל. ריחוק פוסט מודרני שגרתי. מחזה שהיא תתגעגע אליו אבל לא מספיק כדי למנוע ממנה לעבור בקרוב למושב. קריכלי סיפרה לי שהיא קצת מיצתה את החיים הלא נגישים במגדל השן. עבורי, לנסות להתקרב לאורות הללו מרגיש קצת כמו הניסיון המייאש לתפוס את האושר.

חולצה מהממת בשחור לבן קלאץ' הורס, צילום: אלדד קרין. איפור/שיער בר ברק. סטיילינג: סיון פניני ויסמין לוי. הצילומים נערכו בדירתה המדהימה של מעצבת הפנים זיו קריכלי. מדגמנת: יסמין לוי

כתבת שער מעולה שפורסמה לפני כמה חודשים במגזין "טיים" עסקה במרדף אחר האושר החמקמק הזה ואת חלק מהנקודות שהוזכרו בו מופיעות כאן. במובנים רבים, החברה המודרנית הייתה ההבטחה שלנו. ערים שנבנו נועדו בראש ובראשונה לאכלס כמויות רבות של אנשים אבל גם להעניק לנו שירותים, הנאות בהישג יד ונוחות מירבית. היא סייעה למובילים בתחומם לפתח המצאות. אך לצד כל זה, העיר דוחקת אותנו לקיר. הצפיפות חונקת, הרדיפה אחר כסף הפכה לשוחקת במיוחד ואנשים אוהבים כסף. ההוצאות של אנשים מרקיעות שחקים. אנחנו חברה צרכנית שמנפיקה פאקמנים רעבים.

סריג בירקין מהמם ורך, חצאית דמויית עור, תיק קטן

השפע הלא ממלא

לפני כמה ימים ישבתי עם חברה טובה בבית קפה. סיפרתי לה על עגילים שרכשתי באינטרנט. אם חשבתי שרכישתם תמלא אותי באושר טעיתי. שנייה אחרי שהזמנתי אותם כבר פיטנזתי על הפריט הבא שרציתי, אותו פריט שימלא את לבי ב"אושר". מיותר לציין שברגע שאספתי את החבילה מהשליח והנחתי אותו בארון חזרתי לחוש כמעט אדישות. הרכישה האחרונה הייתה אמורה לשמח אותי, אז מה קרה שם? הרי, כל כך רציתי אותם והנה הם. המודל הזה, של סיפוק רגעי שחולף מלווה אותי כמעט בכל דבר. פעם האמנתי שזה רק בגלל האופי שלי, אפילו אמי ז"ל פעם אמרה עלי שנולדתי לא מרוצה. היום אני חוששת לומר: זה לא אני, החיים סביבי אשמים לא פחות. אתרי האופנה מפתים אותי בכל טוב. פרסומות מוכרות לי אשליות שאני רוצה להאמין בהן ודי להיכנס לכלבו ענק בפריז כדי לחוש עצב תהומי בהיכלי השפע במקום אושר. כי את יודעת שלא משנה מה יש לך, יש טוב יותר. איפשהו.

מעיל דמוי עור אדום ומשגע, חצאיח שחורה ולבנה קטנה ורכה, קלאץ' בגודל המושלם.

אנחנו נאלצים להספיק יותר מדי והתוצאה הסופית היא מלחמת התשה בה אנחנו מסיימים את היום שמוטים ודי משועממים. איך ההנאות צומצמו וההתחייבויות גדלו? תמיד אנחנו מפנטזים שנשב רגל על רגל מול הים ללא לחצים ואז גל גדול שוטף את כל זה מהלו"ז. התבוננו רגע סביבכם. אם הפער בין מה שאיחלתם לעצמכם למה שיש לכם בפועל גדול מדי, ברוכים הבאים למועדון הדיכאון. יותר מ-20 אחוז מאיתנו נפתח במהלך חיינו הפרעה כלשהי. אנשים מושיטים יד לעבר מזון כדי למלא את החסר, הם מכורים לרשתות שמפיגות את הבדידות, הם מבלים בקניונים שעות כדי לבדר את עצמם והם מכורים לכדורים פסיכיאטרים. גם מי שלא מרגיש מדוכא עלול לחוש אכזבה, אי שביעות רצון ותחושת מועקה. קל לתהות אם אי שם יש משהו טוב יותר שמחכה לנו. שאיפשהו בעולם, ישנם חלונות הזדמנויות שטרם עברנו דרכם. אנחנו לא מוותרים על חיפוש האושר והתרגלנו להאמין שאולי זה הפרס הזה שמחלקים לנו בסוף הדרך, רגע לפני כרטיס הטיסה לגן עדן. שנשכב במיטה ושנייה לפני שנעצום עיניים נחוש טיפה מסם האושר הזה. הדבר הזה שרדפנו אחריו בכל פינה ומעולם לא עצרנו לחשוב אם הוא קיים.

שמלת אליס עם שרוול מתוכשט, שיק רומאי

ההשוואות המדכאות

האדם נוטה להשוות את עצמו לאלה שלצדו במעגל הקרוב. יותר קל לנו לקנא באנשים שאורח החיים או התנאים שלהם דומים לאלה שלנו ולכן אנחנו מסתכלים על חברים, בני משפחה, קולגות מהעבודה. גם הקבצן ברחוב, כפי שתואר ב"טיימס", לא חומד במיליארדר שחי בטירה כמו שהוא מקנא בהומלס שהשיג יותר כסף ממנו באותו יום. אנחנו לא נוטים לחשוב על האנשים שאינם בליגה שלנו. אך לצערנו, הם הפכו לנגישים מדי. מציצים אלינו דרך האינסטגרם. בעשור האחרון מי שתרמו לתחושת הדאון שלנו הן הרשתות החברתיות. מדי יום מתחלפות מולנו תמונות ועדכונים של אנשים המדלגים בין חופשות למסעדות ומשוויצים בסלפי עם הבגד החדש שרכשו. פעם לא ידענו איך העשירים ממש חיו. היו כמה משפחות ממון אבל לא נכנסנו אליהן הביתה כל שני וחמישי. האמת היא, שזה לא היה רע לא לדעת. זו הידיעה המתמדת שאפשר לחיות טוב יותר שמרחיקה את האושר מאיתנו. כיום כל חבר שמנפנף במשהו קטן שאין לנו מעורר בנו תחושות לא נוחות. שלא לומר, תיעוב.

ג'קט חאקי קולי

התרגלנו לעבוד למען כסף. כסף, הפנמנו מגיל צעיר, הוא פחות או יותר המפתח שלך בעיר. בלעדיו, אתה עוד הומלס מקבץ נדבות בפינת הרחוב. כסף, בניגוד לקלישאה, הוא כן מטרה. כסף יעזור לנו לשלם חשבונות. כסף ירכוש לנו מזון. כסף יבטיח ביטחון לילדים. בהקשר זה, אנשים לא תמיד כנים עם עצמם. אוהבים לומר שזה רק אמצעי אבל האמת היא שאם אנחנו משתעבדים רוב שעות היום בשביל אמצעי בלבד, מתי יש לנו זמן לפתח מטרות של ממש? אזרחים נאבקים לגמור את החודש. הם לא התפנו לפתח מטרות אחרות חוץ מלדאוג שבבנק לא יהיה מינוס. אין זה סוד, לאנשים עם כסף נקודת פתיחה מוצלחת בכל תחום. אם כבר לסמן מטרות בעיר, כסף היא אחת ראויה.

ג'קט לבן דמוי עור, עגילים שעיצבה ניקול ריצ'י

האושר שאינו בתוכנו

ברומא התנהג כרומאי, בתל-אביב התנהג כתל אביבי. תשב בבתי קפה, תקפוץ למסעדות, תתחבר לברנז'ה, תעשה שופינג, תשלם שכירות בשמיים ותסיים את היום מחוק. לא המצאנו את הסטרס הזה. כל עיר מטילה אותו על תושביה. אם אתה אדם תחרותי אתה ניזון מהידיעה שבבית הסמוך הפלזמה חדה יותר. מי שהתגורר רוב חייו במושב נידח חי בקצב משלו. יש לו זמן לשיחות עם השכנים, להסניף פרחים, ללטף חתול בדשא. הוא יכול להיות מסופק יותר כי הוא אינו מוצף במסיחים. לפי מחקר שנעשה, הציגו לנחקרים צילומים של אנשים מסכנים, דבר שעורר בהם אמפתיה. ברגע שביקשו מהם להמשיך להתבונן בתמונות אבל במקביל לזכור 8 ספרות, האמפתיה שלהם די נעלמה. הוכח שמסיחים רבים פוגעים ביכולת שלנו לחוש אמתפיה ואף להיות מאושרים. לא סתם העיר הוא מרשם לכדורים נגד דיכאון.

חצאית דמויית עור שחורה

האבסורד הוא, ככל שהאושר מצטמצם, מתרחב מקומם של כל הגורואים, הקאוצ'רים, מוכרי האשליות. רוב "המנטורים", כפי שהם מכנים את עצמם, הפכו את הסבל שלנו לפרנסה. תירגמו את המצוקה לדולרים. חלקם מצליחים לעזור לאנשים אבודים אבל הרוב ממלאים אותנו במנטרות קלישאתיות, מחדירים לנו את התחושה שאם רק נחשוב אחרת נהיה מאושרים. שהאושר בתוכנו. האמנם הוא שם? כי אם כן, כנראה טוב לו מדי לצאת לעולם בחוץ. האם יש לנפש שלנו בכלל סיכוי כלשהו לחוש מסופקים בחברה שכל הזמן דורשת ממך להשתפר, להצטיין, להתקדם? זה קצת כמו להצהיר שאתה בודהיסט בעולם של קפיטליסט. ואז לעשות יוגה באמצע כביש סואן. האושר, השלווה, הרוגע, ההסתפקות במה שיש קיימת במדינות נידחות יותר. כאלו שלא סוגדות לאל הדולר. אנחנו, המתגאים במדינה מפותחת, נקלענו לנסיגה נפשית. רוצים הזדמנות לאושר? תעברו להתגורר באיסלנד, ניו זילנד או דנמרק, שכיכבו בדוח המדינות המאושרות בעולם. או לתקוע כפית בעוגת שוקולד חמה. עם גלידה וקצפת בצד. הכי לגעת באושר.

עגילים בצורת עזריאלי סטייל צילום: אלדד קרין, איפור/שיער בר ברק, הבגדים, התכשיטים והתיקים נמצאים בבוטיק האונליין My Urban Runway של סיון פניני. סטיילינג: סיון פניני ויסמין לוי מדגמנת: יסמין לוי

ואם כבר לחיות במבוך, הנה קטע מושלם מהסרט "צ'ארלי קאונטרי מן"

 

 

 

 

]]>
http://www.misstomorrow.com/misstomorrow-media-story-11307 http://www.misstomorrow.com/misstomorrow-media-story-11307 Wed, 08 Jan 2014 09:52:39 +0200
16 מצבים מביכים
16 מצבים מביכים

כן, חלק מהמצבים המביכים הללו שתיארתי כאן למטה קרו לי או לאנשים שאני מכירה ואני בטוחה שיש לי עוד הרבה ששכחתי. עם הזמן אתה לומד לתמרן את הסיטואציות הללו אבל הכי קל זה כנראה להימנע מקשר אנושי בכלל כי תמיד תרגיש מובך מתישהו. אם אתם שואלים אותי, רוב שנת 2013 הייתה מביכה במיוחד, לפחות בכל הנוגע לתרומת הפוליטיקאים לחיינו. וגם ככה אנחנו כבר רגילים לראות אותם מביכים את עצמם. אבל למה לי פוליטיקה עכשיו? קל יותר להתרכז בעצמנו ואין לי בעיה להודות, אני נוטה להגיע ללא מעט מצבים אבסורדים בחיים. חבר פעם אמר שאני כמו מוגלי בעיר הגדולה. וזה די נכון. יש הרבה דברים שאיני יודעת להתמצא בהם. מילא אין לי רישיון לאוטו מאז ומעולם כי איני רואה את עצמי מתמצאת בכבישים אבל רק אני מסוגלת כנראה להביט על צג המחשב ולהיכנס לסטרס נוראי כשמופיע ריבוע ובתוכו שואלים אותי שאלה פשוטה הדורשת אישור לפעולה טכנית. באותו רגע אני חשה כמו אדם שגורל כדור הארץ תלוי בתשובתו ושאם אלחץ "אישור" בטעות המחשב יתפוצץ ויגבה קורבנות. גל יודע עם מי יש לו עסק ומרגיש כמו ביל גייטס מול השאלות המביכות שלי כגון "המחשב שלי איטי, זה כי אתה לוקח לי את כל האינטרנט?" כשהוא יושב על הלפטופ שלו ליד המחשב הנייח שלי. אז הנה, אספתי לכם כמה מצבים הזויים ודי מביכים בלווי כמה צילומים עם שיק מיוחד שאהבתי. מאחלת לכם שנה מעולה ולא מביכה. אלוהים יודע, אנחנו זקוקים לאחת כזו.

אני, יסמין לוי, מייעצת, מעניקה שירותי תוכן ועוזרת לעסקים להגיע ליותר קהל.

צילום: אלן וון אנוורת'

להיתקיע בסוף דייט ראשון ואף אחד לא שולף את הויזה בסיום הארוחה והזמן עומד מלכת. נכון, את יכולה לשלם על עצמך אבל בא לך שיפנק אותך והוא יכול לשלם אבל מתמהמה כמו איזה קמצן. שניות ארורות.

את יוצאת מכיוון ביתך לדייט שאוסף אותך, נכנסת למכונית הלא נכונה ומתיישבת ליד הנהג כאילו זה החבר שלך. האיש שיכול להיות סבא שלך מביט בך בהלם.

צילום: מדז טגלרז

לנסוע במונית רגילה ובסוף הנסיעה להושיט יד ולתת לנהג את הויזה שלך במקום כסף. אוקיי, יותר מצחיק מאשר מביך. אבל הדרך שהגשת לו את הויזה, הנונשלנטיות, הקוליות. הפאתטיות.

לתפוס מהר מהר מהר את המעלית לפני שהשכן מגיע כי בא לך לעלות לקומה שלך לבד. ולדעת שהוא קלט אותך וסינן איזו קללה. לך תבקש ממנו סוכר אחר כך, גיבור גדול.

צילום: מדז טגלרז

לקבל שיחה מחבר ולהיות במקום בלי קליטה. לנסות למצוא פינה נורמלית שאפשר לשמוע, בינתיים יש שתיקות מביכות כי שניכם מחכים שהשני יגיד למה צלצל אבל הוא בעצם מחכה שאתה תדבר. אחרי שניות אתה מגלה: הוא צלצל אליך בטעות.

אחרי כל כך הרבה זמן שאתם ביחד וצועדים לעבר האוטו, את עומדת ליד האוטו שליד במקום להיכנס לנכון כי תכלס, את לא מבדילה בין מכוניות. ואת חוזרת על זה פעם אחר פעם. אידיאלי לטייקונים עם יגואר כדי שידעו שאת לא איתו בגלל הצעצוע שלו.

צילום: מדז טגלרז

לסמס לבוס את ההודעה שהייתה מיועדת לבן זוגך עם כל התוספות "מאמי" וים לבבות מצורפים. או גרוע יותר, משהו כמו "יצאת חלאה. ואתה יודע שאני צודקת!". זה אפילו יותר מצמרר מאשר מביך. אל תצפי להעלאה במשכורת.

באמצע הרחוב לחשוב שזיהית מישהו ולנוע אליו עם כל הגוף עם חיוך מטופש, לנפנף ביד, לצעוק נרגש ונלהב "היי, מה שלומך?" ולגלות שזה לא הוא. אתה מנסה להיראות קול אבל אתה יודע שעוברים ושבים ראו אותך ככה. מושפל.

צילום: מדז טגלרז

להיתקע בשירותים בבית של אדם זר יחסית. מכל המקומות ומכל השעות, קלקול קיבה דווקא אצלו.

להיתקע בלי כסף גדול ולשלוף בקופה כל שקל ואגורה ולהיראות מול הקופאית מסכנה כזו. נכון, כל אגורה זה כסף ועדיין, פעולת הספירה הנוראית הזו כשיש תור מאחוריך.

צילום: מדז טגלרז

לבוא למסיבת תחפושת מחופשת מכף רגל עד ראש כליצן ולגלות שכל האורחים הגיעו רגיל. יעני, השקעת, יצאת מעצמך והכל בשבעיל החבורת הפארטי פופרז הזו. תענוג.

כשמישהו שואל אותך מה המספר נייד של בן זוגך מזה שלוש שנים ואת עונה "תיכף אגיד לך" ומחפשת בטירוף כי אינך זוכרת אותו.

צילום: ארנואד פיקה

להזמין טכנאי מחשבים עד הבית כדי לפתור את "הבעיה המטורפת" במחשב ולגלות שהיית צריך רק לעשות ריסטארט. שלא לדבר על כל מיני שאלות מביכות מהצד שלך למומחה הזה שרק מחייך בלבו.

כשאדם שנתקלת בו ברחוב עוצר אותך, שואל לשלומך ושואל אם אתה מזהה אותו בכלל ואתה לא מזהה אבל אומר ש"כן, ברור!" ואז הוא מאתגר אותך: "מאיפה?" ואתה עומד כמו אידיוט.

צילום: מריאם סאצ'ינאבה

לצאת כמו עילג כי איכשהו, כל טעויות העברית או חוסר הריכוז שלך קורות כשאתה מגיב לסטטוס של אדם מלומד, עילאי ומתנשא שאתה מכבד ומנסה להרשים. כן, כן, המאמץ הורג.

לצעוק על בן הזוג באוטו בקולי קולות ולגלות שמישהו מבחוץ צפה בכם בכל הזמן הזה. לחשוב שנראית כה וולגרית, מתלהמת, תיאטרלית וחסרת סטייל בריב הורג אותך.

ויש יותר, אבל אשמור אותם ל-2014

מקדישה לכם קטע מוזיקלי מהמם מהסרט הקסום צ'ארלי קאונטרי מן

]]>
http://www.misstomorrow.com/misstomorrow-media-story-10850 http://www.misstomorrow.com/misstomorrow-media-story-10850 Wed, 01 Jan 2014 11:24:05 +0200
האם אופטימיות תהרוס אותנו?
האם אופטימיות תהרוס אותנו?

"הלך בסדר גמור", עניתי לבן זוגי גל בקוליות כשיצאתי מהחדר של עורך ידיעות אחרונות לפני יותר משנה לאחר שפוטרתי במסגרת קיצוצים. ישבנו העורך הראשי, העורך הישיר ואני. זה לא הכי נעים לשבת במצב הזה ולהאזין למילים היפות שלהם עליך, לדעת שלמרות הכל, המערכת מרגישה שאפשר גם בלעדיך.למרות שהכל הרגיש מעורער כמו רעידת אדמה סולם חמש הרגשתי שזה נכון לי. משהו יחכה לי ולעזוב בסופו של דבר זה הדבר הכי נכון עבורי. במיוחד בזמנים הללו כשהעיתונות המודפסת משנה פנים, עושה שמיניות באוויר כדי להישאר אטרקטיבית. ידעתי שהעתיד והקהל נמצא באינטרנט הזה. אילו הם לא היו נאלצים להיפרד ממני אולי לא הייתי עוזבת לעולם, לא הייתי נחשפת להזדמנויות בחוץ. לא התעקשתי להישאר, לא עשיתי פרצוף מסכן. ישבתי גאה והודיתי להם על הזמן שעבדתי שם. נפרדנו יפה, בלחיצת ידיים ויצאתי מהדלת זקופה. אופטימית.

אני, יסמין לוי, מייעצת, מעניקה שירותי תוכן ועוזרת לעסקים להגיע ליותר קהל.

אמנות הקולאז' המבריקה של Hugo Barros. שום שימוש במניפולציות מחשב.

בום, טראח. לא תיארתי לעצמי כמה קשה יהיה. לקח המון זמן למצוא כוחות בכלל. אתה רוצה לנוח ולא לחשוב על המחר. שהמחר יחכה לך. דברים רבים לא הלכו לפי התוכנית המקורית שלי. כמות הפגישות שלא הניבו דבר, כמות ההצעות שלא הלהיבו אותי, האנשים שנעלמו, ההבטחות שהופרו, הפעמים שהרגשתי בעצם, אני די אבודה בעולם הקפיטליסטי הזה, היו רבים מכדי לספור. לפרקים הצהרתי בפני גל שאני רוצה לארוז תיק ולהאכיל כלבי ים באלסקה או פנדות בסין. ציטטתי חבר פייסבוק שלי שכתב לי "אולי אין בעולם הזה מקום בשביל נפש של משוררת כמוך". תהליכים התישו, ציפיות עייפו. אילו יצאתי מהדלת ההיא באוקטובר ההוא פחות אופטימית ויותר פסימית, לא הייתי מתאכזבת כל כך. האופטימיות המצחיקה הזו אחראית לכך שלפעמים כל מה שלא הלך לפי תוכנית היה נראה כמו סוף העולם. גם אם לעצמאי מתחיל, זה היה טריוויאלי למדי.

למרות הכל, חיפשתי סיפורים, העליתי פוסטים במטרה לעורר השראה, נפגשתי עם אנשים, יזמתי. שידרת שאני בדרך למקום טוב. בדיעבד מה שהניע אותי לא היה אופטימיות. אלא יותר כמו מן כוח פנימי חמקמק, תת הכרה עם חיים משלו. לצאת מנצחת ולא מנוצחת. גם ככה הצורך לשרוד מונע ממך לשקוע לשיתוק. עצם העובדה שאתה בפעולה, זה סוג של אופטימיות לדעתי. היום אני עובדת תחת שני כובעים, גם באתר שלי, "מיס טומורו" וגם בבית השני שלי, האתר של בן זוגי גל מור, "חורים ברשת". אנחנו נפגשים עם הרבה אנשים וסוגרים ערוצים לחברות. גם כשדברים טובים קורים אני מסוייגת. מאמינה שזה זמני ושאחר כך, דברים יכולים להתדרדר. הטוב שאשיג עלול להילקח ממני.

אופטימיות לא הוכיחה את עצמה גם ב-2004. אמי גססה לה באיכילוב מסרטן וכל פעם כשנכנסתי מבעד לדלת יכולתי להיות בטוחה שבקרוב יום יבוא, היא תקום, תתלבש ונצא משם, צוחקות על "הימים ההם". נשאף אוויר נקי. קרני השמש ילטפו אותנו. היא תחזור לסלון מלא הפרחים והמלאכים שאספה, תדליק סיגריה ותקרא ספר אהוב. חודש ימים של אופטימיות. היא נפטרה בסוף. הרופאים היו ערוכים לזה. אני הרבה פחות. אופטימיות התגלתה כאחיזת עיניים. כטריק שלא עובד. כמפלט של העיוורים שמסרבים לראות. ריאליזם, חברים, זה מה שאנחנו צריכים.

ריאליסט מפוכח לא אוחז באופטימיות כנשק יום הדין שלו. אני נראית כלפי חוץ חיובית. אני צוחקת הרבה דברים אבל להיאחז באופטימיות נראה לי כמו מעשה כמעט אינפנטילי. לראות עולם דרך משקפיים ורודים ולהיות בטוח שמשהו טוב יקרה אם טרם קרה, נראה לי מגוחך. לראות את חצי הכוס המלאה מונע ממני להתאמץ יותר. זה מנמנם אותי. אם היינו מסתפקים במה שיש, איך היינו משתפרים? אי שביעות הרצון שלי מניע אותי. אז למען האמת, אופטימיות מרגיזה אותי. נתפסת בעיני כהיעדר יכולת לקחת בחשבון את מה שיכול לקרות. אז למה כולם ממליצים לנו לאמץ אותה?

מחקרים הראו שהאדם נוטה לאגור בזיכרונו יותר לקחים חיוביים מאשר שליליים, כך עולה ממאמר מ"הניו יורק טיימס". אופטימיות אינה לדקלם כמו תוכי ציטוטי בודהה או לצעוק בלהט מול המראה "היום אני משתפר! היום אני אדם טוב יותר!". היא טמונה בתגובה למצב נתון. אם האופטימיסט יפלוט "טוני כועס עלי היום ולא משחק איתי" הפסימיסט יאמר "טוני שונא אותי ולא ישחק איתי לעולם". בעיני הפסימיסט, אם הרע קבוע, אין סיכוי לשינוי. אני מודה, אני כנראה אגיד שטוני שונא אותי ולעולם לא ישחק איתי. אני נוטה לחשוב שהרע ישאר. למרות התיזה המנטלית הזו, בהתנהגותי אני אופטימית. אעשה מה שצריך, אקום למחרת, אתקתק משימות אילו הייתי פסימיסטית גמורה, הייתי נכנסת למיטה ומכסה את הפוך מעל הראש. פסימיות שומרת עלינו מפני אכזבות. היא גם עשויה לעודד. אנחנו הרי כבר בתחתית. מכאן ניתן רק להתרומם.

לפני שמישהו ינסה לעודד אותי, מה כל כך נורא בראיית שחורות? מחקרים שבחנו את התפקוד המנטלי של אנשי הממתינים לבשורות הצביעו על כך שכאשר יש מרחק רב עד לקבלת בשורה גורלית עדיף להיות אופטימיים אבל אם המרחק עד הבשורה קטנה, עדיף להיות פסימיים כדי לא לצנוח לרצפה מאוכזב. אנשים רבים רוצים את חברתם של אנשים חיוביים. אבל אופטימיות יכולה להיות מסוכנת, חסרת אחריות, הרסנית. בעיקר אם היא נגררת למחוזות ה"וויש פול ת'ינקינג"או הדחקה. כמה פעמים ישבתם מול חברה שגוללה בקול חוק מדמעות את סיפור האהבה החבוט שלה, בטוחה שהפעם "זה יהיה אחרת", הפעם "הוא יתנהג יפה", הפעם "הוא לא תבגוד". כל פעם היא פירטה באופטימיות קוסמית איך משהו בחייה הולך להשתנות ורציתם לשנות לה משהו במוח. אני מכירה אופטימיות, פעם הייתי מיודדת איתה. לפחות בשתי מערכות יחסים שלי בעבר היא הייתה קול הרקע. צליל הפעמונים שאדם שומע עם עצמו גם כשהמציאות מנפיקה יבבה של כינור.

היה לי קשר שנמשך שנתיים ברוטו, כי נפרדנו חצי מהזמן, אפשר היה להבין די מהר שסוף טוב לא יהיה. הוא אדם נפלא, אני לא הרגתי איש ועדיין, ביחד לא הצלחנו להישאר בלי להיפרד. הכימיה בינינו הייתה יכולה לייצר מת' כחול טהור ומזוקק אבל ברגעים אחרים הקשר לא סיפק את הסחורה. היה לי טקס קבוע, אחרי כל ריב דרמטי ארזתי בזעם ויצאתי מהדלת כמו דיילת אוויר עם טרולי. כל פעם קיוויתי שהוא יעצור אותי אבל אחרי פעם פעמיים הוא נתן לי ללכת. רק כדי לצלצל אחרי חודש-חודשיים ולחזור. שנינו לא השכלנו לצאת מהלופ. הייתי בטוחה שנסתדר, כשחזרנו האמנתי שלמדנו איך להתנהל. מצחיק אני. בעיקר רקדנו טנגו: פרידה, חזרה, פרידה וחוזר חלילה. לפעמים שכחתי למה נפרדנו. אבל אני זוכרת איך כל פעם צעדתי לפתח דלתו. אופטימית. עד שלא. זה היה תהליך ארוך, עזרו לי להבין למה אנחנו לא נסתדר. בסוף מתעייפים. אבל אז נאחזים בתקווה שמשהו תמיד יכול לקרות. לחלקנו זיכרון סלקטיבי מאוד. כזה השוכח את הרע ומתמקד בטוב. הטוב בלבד מטשטש את האמת.

הסביבה רוצה אתכם כמו סמייליז מהלכים. "יעבור לך", "אל תקחי קשה", "הכל יסתדר", "קטן עליך", זורקים לנו ברגע שאנחנו נופלים. האמפתיה של אנשים למצוקה היא זמנית. במיוחד ברשת. הם חייבים לראות תוצאות אצל המסכן אחרת הם חשים חסרי תועלת. בכתבה של פרידה גיטיס שפורסמה בסי.אן.אן, היא בוחנת את המושג אופטימיות ואם הוא מזיק. יזמים, חברות, עורכי דין, חברים, פוליטיקאים, לא מעט מסתובבים עם חיוך זחוח על הפנים. אבל בלי תוכנית ברורה, מטרות, יעדים, המציאות רק תתנפץ להם בפנים. גיטיס נזכרת איך נוויל צ'מברליין, ראש הממשלה הבריטי בתקופה הראשונה של מלחמת העולם השנייה, נפגש עם היטלר ב-38' ובערך הגיש לו את צ'כיה על מגש בתמורת למילה של הפיהרר. בהמשך הוא היה מבסוט מעצמו כשירד מהמטוס במינכן עם מסמך החתום על ידו ועל ידי היטלר. הוא רצה למנוע מלחמה בכל מחיר. כעבור זמן כולם ראו מה שווה האופטימיות ההיא. כשנשיא ארצות הברית דאז, פרנקלין רוזוולט, קיפל שרוולים, קבע אסטרטגיות וסייע למדינות במאבק מול מדינות הציר. צ'מברליין היה אופטימיסט חסר תקנה, רוזוולט היה אופטימי עם תוכנית.

"איך אנחנו רואים את העולם בנוי מטמפרמנט ומהאופן בו גדלנו", טוענת אלינה טוגנד במאמרה מה"ניו יורק טיימס". לדבריה ניתן ללמד אופטימיות אבל לא כדאי להתלהב ממנה יותר מדי. מחקרים הוכיחו שאופטימיסטים חסרי תקנה לא שמים כסף בצד, לא מכסים את החובות ולא מתכננים לטווח ארוך ובטוחים ש"תמיד המצב ישתפר". פסימיים כבדים נוהגים כמו האופטימיסטים הקיצוניים אך חושבים לעצמם "הכל יתדרדר אז למה לתכנן עתיד?". עורכי הדין הטובים ביותר התגלו כפסימיים. כי הם תמיד חושבים מה יכול להשתבש. בעלי מודעות לסיכונים ולהשלכות. החרדות והחששות שלנו ישפרו אותנו ולא בהכרח יגבילו. אם נחשוב על התרחישים הכי גרועים, על האסונות שיכולים לצוץ, נניח שהצד השני רוצה לדפוק אותנו, דווקא נהיה הכי מוכנים לתוצאה הסופית. זו לא בושה לקחת כישלון בחשבון ורצוי להבין שישנם דברים שאינם בשליטתנו. אופטימיות חורצת מבטלת את המרכיבים הללו. כן, שיט האפנס. כדאי לקחת בחשבון שהפרוסה שלכם עלולה ליפול על הצד של הגבינה. ואם תשאלו אותי, היא תמיד נוחתת ככה. טוב נו, כמעט תמיד.

 

השיר של הלהקה האהובה עלי בעולם, אינטרפול. איפה ישנם עוד סולנים כמו הסולן ההוא. סיבה לאופטימיות.

]]>
http://www.misstomorrow.com/misstomorrow-media-story-9043 http://www.misstomorrow.com/misstomorrow-media-story-9043 Wed, 25 Dec 2013 09:14:05 +0200
משפטים שאומרים אנשים עם לב של אבן
משפטים שאומרים אנשים עם לב של אבן

להיתקל באדם רגיש בימינו זה לא מובן מאליו. על כל חבר אמת תיתקלו בעשרה אנשים אטומים, בוטים, חסרי טקט ובגדול, נטולי אמפתיה. העולם מלא בהם ובדרך כלל אין הרבה מה לעשות בעניינם. אתם בדרך כלל מגיבים "אין לך לב". אבל יש להם. הוא פשוט עשוי אבן. בניגוד לאינסטינקט להיכנס בהם עדיף כנראה לעבור הלאה. לא תתחיל לחנך אנשים או ללמד אותם רגישות מהי.

לפעמים האמת מבליחה מגרונם אבל למי אכפת. אתה נועץ בהם מבט חד כתער. אתה מאוכזב. פגוע. ציפית ליותר. אתה חושב לעצמך, טוב, אין מה לצפות מבני תמותה. אבל לא נעים לומר, לפעמים אנחנו גם כאלה. במיוחד אם האיש ממולנו לא בא לנו טוב, כשאנחנו מרוכזים בעצמנו, כשרק רצינו להצחיק, כשאנחנו בדיכאון או מצוקה. זה בורח לנו ברגע הכי גרוע. רק לחשוב שיש אנשים שממש חיים באטימות מתמדת לסביבה. אתה עד למשפטי הוואט דה פאק שלהם כמו "מה, את לא רוצה ילדים? יש שעון ביולוגי את יודעת" או החברה הטובה שזורקת לכן שנייה אחרי הפרידה "לא יודעת מה עשית איתו. לא נראית מאושרת" כשדווקא עצוב לך שנגמר כי הוא היה בחור מדהים והיית מאושרת. בעיקר בא לך להוריד להם אבן על הראש אבל בטח לא אחת מהאבנים המושלמות של האמן האיטלקי רוברטו ריזו, שמצייר עליהן יצורים ממיסים. פשוט להתבונן על הדיוק וההשקעה בין המשפטים שמדכאים לנו את הנשמה.

אני, יסמין לוי, מייעצת, מעניקה שירותי תוכן ועוזרת לעסקים להגיע ליותר קהל.

אבן של האמן Roberto Rizzo בצורת לילית השלג, אהובתי וסמל האתר "מיס טומורו".

היית מאוד יפה פעם, את יודעת? אין משפט שנוא יותר על אישה. נתקפתם נוסטלגיה? תשמרו אותה לעצמכם.

הפלה זה לא סוף העולם. תביאו עוד ילד! כן, תשלחו לנו קטלוג של איקאה ונבחר ילד חדש שמתאים לריהוט.

 

 

תעיפו את הדבר הפרוותי הזה ממני. ולא, הוא לא סובל מאלרגיה ספציפית. סתם חלאה.

התבלבלתי בין אהבה לחרדת נטישה. לא נראה לי שאהבתי אותך פעם. אוקיי, נחמד שגילית. יכולת לשמור לעצמך.



תנחומיי, אבל תחשוב על הצד החיובי: לא תצטרך לשלם לבית אבות שלו. חיים ומוות בשורת הרווח וההפסד.

אז נכון, מתו בצונאמי חצי מיליון איש אל לפחות אין ישראלים שם. כי בעיני התקשורת הישראלית אסון בלי ישראלים הוא לא נורא בכלל.

 

השמנת, הא? ואם כן, מי שאל אותך בכלל?

אני מאמין בשכר הוגן לעובדים אבל אתה יודע כמה זה יותר מהשכר הממוצע בארצו? עובדים כאלה צריכים לנשק לי את הרגליים. אני מאכיל משפחה שלמה באפריקה.



אני מבין שהאגרטל הייתה ירושה עתיקה מסבתא אבל אתה מרוויח יפה, תקנה חדש. כנראה שמישהו לא שמע על הקונספט של ערך סנטימנטלי.

סרטן שלב ארבע? טוב, כולנו נמות, אתה יודע. מי מהר יותר, מי פחות.

עצוב לי לשמוע שהסיבה להתנהגות שלך היא שגילו אצלך מאניה דיפרסיה אבל אני עדיין רוצה להיפרד. לך, לך יא אגואיסט. לא יכולת לחכות עוד כמה ימים, הא?

100 בספרות? למה לא בפיזיקה? ישנם אנשים שלא ניתן לרצות. לעולם.


איך היה האוכל? נשרוד. לך תאכל מקופסת שימורים יא כפוי טובה. לפעמים לא בא לנו לעכל את האמת שלך.

הוא היה כלב מדהים. תמיד אפשר לקנות עוד אחד. אז זהו, שאי אפשר. לא כמוהו.



 

 

אה, שינית תספורת? אהבתי את הקודמת יותר. כאילו שיש לך מה לעשות באותו רגע עם המידע הזה.

מבין את הקטע הטבעוני אבל אפשר לחשוב ששניצל אחד יהרוג אותך. למה להיות פנאטים?

נכון שאיבדת את משפחתך בשריפה, פיטרו אותך מהעבודה וגילית שיש לך סרטן אבל יכול להיות גרוע יותר. אז זהו, שלא.

הוא הטריד את הבת שלך? אבל היא בת 16, אתה יודע, הבנות של היום. זה לא לגמרי באשמתו.


כדאי לך להיות מציאותי: ביל גייטס לא תהיה. גם לביל גייטס אמרו את זה כנראה.

כן, גבירתי. כרגע בחשבון שלך יש חריגה של 500. את ניצולת שואה? טוב, אז את יודעת שבשואה היה גרוע יותר. אכן. 6 מיליון לא טועים.


מצטערים, זו המדיניות. ספרו את זה לקפקא.

המועד הכי מוקדם לזימון טכנאי הוא ביום ראשון. ב-2016. וזה כשעוד הולכים לקראתך.




אין לך גישה לפייסבוק, אז מה, סופסוף תראה עולם. רגע, יש עולם בחוץ?

בשורה איומה אבל לפחות הרופאים נתנו לך עוד שנה לחיות. זה המון זמן! תוכל לעשות את כל מה שחלמת להגשים בחיים. סוף סוף.

והנה ביצוע פשוט אדיר של אגנס אובל, מוזיקאית דנית מהפנטת, לשיר של ג'ון קייל. שלא לדבר על השופי הממיס בצילום איתה. תודה לאור שנאפי ששלחה לי.

 

 

]]>
http://www.misstomorrow.com/misstomorrow-media-story-8469 http://www.misstomorrow.com/misstomorrow-media-story-8469 Wed, 18 Dec 2013 09:12:12 +0200